לפני שבוע בדיוק ישבתי לי על הדשא באנדרטה לזכר חללי מערכות
ישראל תושבי כרמיאל (לשעבר, לצערנו).
עם דמעות בעיניים הבטתי בפנים שלכם,
במבט שלכם בעיניים, בחיוך שלכם.
בכל אלו שמזמן כבר אינם.

ו-וואלה, כלכך הרבה אנשים מתייצבים כל שנה לזכרכם
ולא מעזים שלא להצדיע לכם,
בדרכו שלו כל אחד מהנוכחים.

ואני שואלת את עצמי,
כשעוד שבוע בדיוק אני נכנסת לאותה המסגרת, אותה האחת בדיוק,
שממנה נבצר מכם לצאת.
אם זה באמת שווה את זה?
אם המוות שלכם אכן הועיל במשהו?
האם היה שווה לאבד את הפנים היפות שלכם,
מלאי האנרגיות שעליהן מתנוסס אותו חיוך מדהים
שעוצר את נשימתך כשאתה מביט עליו על מסך ענק,
נמצא במקום שהוא כלכך לא היה אמור להיות עכשיו.

חלקכם כבר וודאי הייתם סבים, מפנקים את הנכדים בממתק
כשהם באים עם ההורים שלהם לסופשבוע.
אם לא הייתם וודאי הורים לאותם ילדים
שהיו גאים להביא לכם נכדים לעולם.
אחרים מכם בטח היו מסיימים עכשיו תואר,
או אולי סוגרים דברים אחרונים לחתונה,
ואחדים מכם היו היום בחפש"ש.

אבל אתם לא.


והאם אני באמת מוכנה להפוך לרכוש צה"ל, אני שואלת את עצמי,
אם אותו צה"ל מוכן להפקיר את רכושו.
אם אותו צה"ל גרם לכך שלעולם לא תזכו לשמוע את הילד שלכם
אומר "אבא" בפעם הראשונה.

לדעת בוודאות שכלכך הרבה חיוכים יכלו להישלח לעברנו,
לעשות לנו את היום,
אם רק היו מתייחסים אליכם כאל מעבר לבשר תותחים.

על מי בעצם שמרתם?!
ובמה תרם מותכם אם בכל יום מצטרפות אל המשפחות שלכם
עוד משפחות שכול?!
הקרבתם את החיים שלכם בשביל מטרה מעורערת למדי,
אם אתם שואלים אותי.

אבל כן, אני גאה בזכות שתינתן לי בעוד שבוע מהיום-
ללבוש את אותם מדי זית שלבשתם אתם,
לחכות לסופ"שים כמו שחיכיתם אתם,
לחזור הביתה ולטעון שעבר יותר מדי מהר ולא הספקתי כלום,
כמו שטענתם אתם,
לשבת עם החברים שלי ולהתגעגע קצת, ככה בשושו, לחבר'ה מהצבא.
לחזור לבסיס עם שביזות יום א' אבל ככה כשאני ביני לבין עצמי,
להתגאות עד מעמקים שאני לובשת את מדי הזית.
בדיוק אבל בדיוק כמו שהייתם אתם.


אני מצדיעה לכם חיילים יקרים, מילואימניקים יקרים,
אני בספק גדול אם הייתה לנו מדינה וחיים בלעדיכם.

אבל פאק, למה היא לא יכלה להתקיים גם אתכם?!?!