הוא הילך ברחובות לונדון סחופי הרוח. טיפות גשם גדולות ניטחו
על המדרכות הרחבות. הוא הגביה את צווארון מעילו עד מעל לסנטרו
ופנה חדות באחד הרחובות. הוא שכח עד כמה עלולה לונדון להיראות
עגומה בעונה זו של השנה...
הוא העיף מבט חטוף סביבו. ניצב בשדרה יפהפייה ומטופחת. השדרה
הייתה ריקה מאדם. הוא התיק את עיניו, אין לו זמן להתפעל עכשיו,
הזכיר לעצמו וחש דקירת התרגשות בבטנו, מחכים לו...
"סלח לי", הוא פנה לאדון גבה קומה שנאבק לשווא עם מטרייתו
השחורה שהחליטה לפתע לקום על יוצרה, תרתי משמע...
"יס..." המהם האדון בחוסר סבלנות.
"כיצד אני מגיע מכאן למלון הילטון?"
האדון ההדור הרים סוף סוף את עיניו וניקב במבטו החד את
האמריקאי החצוף. "זה ממש בקצה העיר", סינן ובלא לחון את דיוויד
במבט נוסף פנה והתרחק במורד השדרה.
"והנה הוא הנימוס האנגלי הידוע בטיבו..." מלמל דיוויד בלעג.
הוא המשיך ללכת ויצא לרחוב ראשי כלשהו, נעמד בשולי המדרכה
הרטובה ועצר מונית בחטף. המכונית השחורה עצרה לידו באוושת מנוע
רועם והוא החליק אל המושב המחומם בהקלה.
"מלון הילטון", פלט לטובת הנהג שנעץ בו עיניים נימוסיות, ושקע
במושב העור הרך.
הם נסעו בשתיקה. דיוויד היה מכונס במחשבותיו.
"הגענו. זה יוצא סיקס פאונד", נשמע קול מרוחק.
"הה?" דיוויד נקרע באחת ממחשבותיו המעורפלות, "כן, בבקשה..."
הוא גישש בארנקו אחר הסכום המבוקש ויצא בזריזות מהמונית אל
רחובות לונדון הקרים והאפרוריים. בניין המלון המפואר ניצב מולו
תמיר ונישא, מאפיל בגובהו על פני הבתים הנמוכים שנבנו לצדו.
הוא נשם עמוק ונכנס מבעד דלתות הזכוכית המסתובבות. הוא ראה
אותה מיד, ישובה על אחת הכורסאות הבהירות. אצילה ועדינה בלבושה
המעודן. חצאית לבנה שהגיעה עד לשוקיה וחולצת משי בגוון ירוק
עדין.
חיוך קורן עלה בשפתיו מבלי משים כשהביט בה. היא הבחינה בו
והשיבה לו חיוך. הוא קרב אליה והיא קמה ממקומה, "הגעת בסוף..."
היא אמרה בחיוך עליז.
"נעים מאוד, דיוויד מילר", הוא הושיט את ידו.
היא חייכה חיוך מתנצל, נבוך. "אני... אמ... עדיף שלא... נראה
לי..."
הוא משך את ידו חזרה. "מטעמים עקרוניים?" שאל בלי כל מבוכה.
חיוכה התרחב. "כשנוגעים - לא מכירים..."
הם התיישבו נינוחים זה מול זו. התקרית הקטנה לא הצליחה להעיב
על האווירה הנעימה ששררה ביניהם.
"עדיין לא הצגתי את עצמי, למרות שאני חושבת שאין זה נחוץ
ממש..."
חיוכה היה מהפנט או מה? חשב דיוויד.
"איב לורנס."
דיוויד סימן למלצר שהסתובב סביבם משועמם. זה צעד לעברם חגיגית,
חנוט בחליפה שחורה ועניבה לבנה, שמח בגלוי על התעסוקה.
"כן, בבקשה?" הוא נעמד לצדם.
דיוויד הפנה את מבטו לאיב.
"תה... עם חלב."
"אנגלייה מובהקת", מלמל דיוויד בחיוך. "אני רוצה קפה", אמר
למלצר שהמתין באיפוק בריטי אופייני, "אבל שיהיה חזק."
המלצר הנהן הנהון קצר והתרחק מהם בצעדים זריזים.
דיוויד התרווח על הכורסה הנוחה והרכה, איב הביטה בו.
"לא ידעתי שאת קתולית אדוקה כל כך... זאת אומרת. את לא נשמעת
ככה... במכתבים, אני מתכוון..." הוא חייך בקלילות שניסתה לחפות
על המתח שאחז בו.
"לא", היא אמרה בפשטות, "אני בכלל לא קתולית אדוקה..."
הוא כמעט נשם לרווחה. "טוב", אמר, "כי שמעתי שיש את העניין הזה
רק אצל נשים קתוליות או מאורסות."
"לא", היא צחקה, "גם מאורסת אני לא..." ואז בחיוך קטן הוסיפה,
"אבל אולי אני אהיה בקרוב..."
המלצר ההדור חזר עם כוסות זכוכית גבוהות על מגש עגול שחור.
דיוויד הזדקף במהירות בעוד המלצר מעביר בו עין ביקורתית שעה
שסידר את הזמנתם על השולחן הקטן ברוב פאר והדר.
"מה זאת אומרת?" שאל בשלווה מעושה וליטף באדישות את סנטרו. מה
שהיא אמרה הצליח להבהיל אותו לגמרי, אבל הוא לא רצה להראות לה
זאת... עדיין לא...
היא חייכה שוב והסבירה בסבלנות: "לאחר מות אמי לקחה אותנו
דודתי, אחות אבי, תחת חסותה. לאבי לא היה זמן לטפל בנו. אתה
מבין, הוא איש עסקים שמתרוצץ ברחבי העולם. העסקים הם חייו. היא
אדוקה מאוד, דודתי, הייתי אומרת אפילו בצורה קיצונית. אני
לומדת בבית ספר דתי מאוד סמוך לביתה, באחת העיירות... היא
רוצה, מתעקשת מאוד ניתן לומר, לארס אותי. באריינג'מנט..."
דיוויד ההמום בקושי הצליח לפלוט: "א... אריינג'מנט?!"
"אל תיראה כל כך מזועזע", צחקקה בשובבות.
"ואת... את בעד?"
היא נאנחה, "לא. אני לא בעד."
"בת כמה את?" שאל לפתע.
"בת תשע עשרה וחצי."
"צעירה", קבע.
"אתה יכול להיות רגוע, גם אני חושבת כך..."
"יחסית לבריטית, הענווה פורצת ממך..."
היא בלעה את העוקץ. "בכל אופן", אמרה, "אני בכלל לא בעד
שבחורות צעירות יכלאו את עצמן תחת עול של בעל וילדים..."
"גם אני חושב כך", הסכים דיוויד.
הם שתקו רגע, ואחר אמרו בו זמנית: "הבשלות..." מבטיהם נפגשו.
איב הטתה את מבטה בחוסר נוחות.
"ואת... מה אתך?"
איב משכה בכתפיה, "זה לא ממש בראש שלי עכשיו, כל העניין הזה של
אירוסין וחתונה. לא שלא ניסו. דודה שלי כבר הפגישה אותי עם כמה
בחורים. כולם דומים. מדברים כל הזמן על דת ואלוקים... אני
יכולה אפילו להישבע שראיתי ניצוץ זוהר בעיניו של אחד שדיבר על
מסקנה כלשהי שהגיע אליה בפילוסופיה שלו..."
דיוויד נרתע. "זה נורא..."
"בכל מקרה, אני ממש לא מתכוונת להינשא בקרוב! דודתי, עם כל
התחכומים שלה לא תצליח לשכנע אותי - זה בטוח!" הצהירה בנחרצות.
אחר הנידה בראשה ואמרה במין הלקאה עצמית: "איך הגענו לנושא כזה
כבד?"
דיוויד צחק. "זו אשמתי, כנראה. מה דעתך לדבר על... ספרים?
רציתי באמת לשאול אותך, את קשורה אולי לד"ה לורנס?"
"הו... לא", היא הנידה שוב בראשה היפה, "ממש לא. אבל הוא בהחלט
משמש למקור ההשראה העיקרי שלי..."
"אנה קרנינה", הוא אמר וניצוץ בעיניו.
"גם. אבל לא רק. החיים הפרטיים שלו עצמו מעניינים אותי הרבה
יותר..."
היום שבחוץ החל להחשיך. הם לא שמו לב כיצד חולף לו הזמן. איב
נעשתה מסויגת פחות והוא שוב זיהה את איב הנושנה מהמכתבים.
לבסוף הביטה איב ביום ההולך ונמוג מבעד לחלונות המלון הארוכים
המחופים בווילונות קטיפה כבדים.
היא הפשילה את חפת חולצתה והציצה בשעון כסף יקר. "כבר מתחיל
להיות מאוחר", אמרה וקמה.
דיוויד מלמל משהו בתגובה והתרומם גם הוא למלוא מאה ותשעים
הסנטימטרים שלו.
היא לבשה את מעילה השחור מעל לחולצת המשי הירוקה וכרכה צעיף
קשמיר משובץ לצווארה הלבן.
"טוב, אני מניחה שהגיע הזמן לומר להתראות", היא הביטה בו
לרגע.
דיוויד חייך וזיק ריצד בעיניו התכולות שעה שאמר: "אז אני משער
שכשנתחתן אצטרך להוביל אותך לכנסייה אדוקה עם מעיל כנפות עתיק
מדי יום ראשון?"
היא חייכה שוב את חיוכה שובה הלב. "לא, אתה תצטרך להוביל אותי
לבית-כנסת עם קיטל שחור ארוך מדי יום שבת..."
הבעת הבלבול שעלתה על פניו הנאות של דיוויד הייתה גלויה.
"בעצם", היא הוסיפה, "אתה בכלל לא תוכל להוביל אותי... אני
יהודייה..."
הוא נכנס לחדרו במלון מבולבל מתמיד. לא כך צפה את פגישתם
העתידית. לדידו, הייתה היא אמורה לענות לו על כל שאלותיו. אבל
קרה בדיוק להפך. איב הצליחה לבלבל אותו.
יהודייה?! אורתודוכסית?!
בחלומותיו הפרועים ביותר לא תיאר לעצמו שזוהי איב לורנס
האלמונית שעמה הוא מתכתב במשך יותר מחצי שנה. היא לא העלתה את
העניין אפילו ברמז.
הוא חבט באגרופו על זכוכית החלון העבה. "לעזאזל, איב!"
דיוויד התיישב על המיטה וחלץ את מגפיו הצבאיות.
"אז הסיפור בעצם נגמר", הוא לחש לעצמו, "אובר..."
הם יצאו בטריקת דלתות כפולה ממכונית הספורט השחורה והיקרה שלו.
דיוויד, שלבש מכנסי פשתן בגוון אדום כחלודה, סנדלים פתוחים
וחולצה משובצת כחול לבן, נשם לקרבו את ניחוח הים המשכר.
"אני מת על מיאמי ביץ' בקיץ!" הכריז, "גם את?"
שאלה זו הוא הפנה לנערה היפהפייה שעמדה לצדו.
שפתיה, שנראו כאילו שורטטו בידיו של אחד מטובי האמנים, נמתחו
לכדי חיוך מקסים. היא לבשה, בדומה לו, שמלת כותנה נטולת
שרוולים בגוון אדום עז שרק הדגיש את עורה הצחור ואת עיניה
הירוקות, ונעלה סנדלי עקב לבנים.
היא החליקה בטבעיות את ידה אל זרועו והם פסעו בנינוחות לעבר
החוף תחתיהם.
"קיבלתי את המכתב מאוניברסיטת קולומביה היום", סיפרה לו.
הוא הפנה אליה את מבטו בעניין. "נו...?"
"והתקבלתי", בישרה לו בחיוך מאופק.
הוא חייך חיוך רחב ומרוצה. "אני שמח שתוכניותיה המרושעות של
דודתך לא יצאו בסוף אל הפועל", הוא קרץ לה בשובבות.
"אמרתי לך כבר שאיש לא יוכל לעצור אותי. אם אני רוצה משהו -
אני אשיג אותו."
"כן, נדמה לי שהזכרת זאת פעם - "
"היי, מילר!" קטעה אותו הקריאה הקולנית.
דיוויד סובב את ראשו. הם לא שמו לב אבל כבר ניצבו באמצעה של
מסיבת החוף שאליה הוזמנו. מוזיקה סוערת התנגנה באוזניהם, קולות
פטפוט וצחוק עטפו אותם, ופה ושם נראו זוגות רוקדים.
"היי, דילן", הוא לחץ יד עם חברו.
דיוויד שקלט את מבטו המסוקרן של דילן מיהר להציג: "אני חושב
שאתם עדיין לא מכירים... דילן, סמנתה פרקר. סמי", הוא פנה אל
הנערה התמירה והיפה, "ג'ימי דילן, חבר לצי."
דילן חייך והרים אליה כוסית משקה שאחז בידו.
"דילן", מבט קונדסי רפרף בעיניו של דיוויד, "מה אתך? אני לא
מאמין שהגעת לכאן לבד..."
"הו, לא!" הכריז דילן, "חכו כאן, אני כבר אציג לכם אותה..."
הוא נעלם חיש בין המון האנשים שגדשו את רחבת החוף.
"ג'ימי דילן מוכר בצי כרודף חצאיות ידוע", נידב דיוויד הסבר
לטובת חברתו, "כך שזה כמעט בלתי אפשרי שהוא יגיע לאירוע כמו זה
לבד..."
סמנתה התחייכה ושחה, כמו לעצמה, "אני שמחה שאתה לא כזה",
והוסיפה בקול רם יותר, "אני רק מרחמת על האומללות המסכנות
שמוכנות לצאת אתו..."
"הו... אל תתעצבי, יקירתי. האמיני לי שהן נהנות מכל רגע
בחברתו. תופתעי לגלות שדילן נחשב לבחור מבוקש מאוד בקרב
אוכלוסיית ניו יורק הנשית."
מלצר לבוש במכנסי חוף קצרים וכפכפי קש ניגש והציע להם ממבחר
המשקאות שעל מגשו.
הם שתו לחיים ובדיוק התחילו לתהות אם דילן יחזור לפני שיספיקו
לשתות כוס שנייה ואם האומללה העדכנית נמלטה אולי מבין ידיו
כשהוא הופיע לבסוף עם בחורה יפה במיוחד, לבושה שמלת סטרפלס
פרחונית בגווני הוורוד. "מילר", הוא קרא בתרועת ניצחון,
"סמנתה", הוסיף לאחר שנייה, "הכירו את ארוסתי: ג'יין אליוט."
דיוויד הבליע צחקוק חצוף וסמנתה פקחה זוג עיניים משתוממות.
"ארוסה, ג'ימי?"
ג'יין רק חייכה אליה ודילן אמר: "אני מניח שמילר סיפר לך
בוודאי את ההיסטוריה הארוכה שלי בזמן הקצר שנעלמתי... חשבתי
לנסות גם את זה בין כל שאר שלל ההתנסויות המגוונות שלי. את
יודעת, רק כדי שיהיה עוד משהו לאוסף", הוא אמר זאת בלי כל
מבוכה.
"דילן מתלוצץ כמובן, סמי", פתח דיוויד את פיו כשהיה בטוח במאת
האחוזים ששום צחקוק לא רצוני ייפלט משם.
הם נפרדו מהם בידידות וכשנמצאו בטווח שמיעה מרוחק מספיק אמרה
סמנתה בדאגה: "הו, אני מקווה כך, דיוויד. בשביל הבחורה
המסכנה..."
"לא", ביטל דיוויד את חששה ולגם מהטקילה שלו בשלווה, "אני מניח
שעוד יש לה מעט שכל בקדקוד, אבל מעט מאוד, והדבר היחיד שהמעט
מאוד הזה יכול אולי לעשות זה להורות לה לא להתארס לדילן..."
הם גיחכו ברשעות.
"דיוויד, סמנתה!"
הם הפנו את מבטם וראו זוג חברים. ג'פרי הוק (גם הוא מהצי)
ואנני נורטון.
הם החליפו לחיצות ידיים וטפיחות שכם נרגשות. "שנים שלא ראינו
אתכם!" קראה אנני.
ג'פרי הנהן וחיזק את דבריה באומרו "חשבנו כבר להזעיק כוחות
הצלה..."
דיוויד וסמנתה צחקו ועד מהרה שקעו ארבעתם בשיחה קלילה על רקע
קוקטיילים מדיפי ריח אלכוהול חריף ופירות טרופיים מתוקים.
"תגיד, דיוויד", פנה אליו פתאום ג'פרי, "מה עם ההיא, הסופרת?"
דיוויד בירך את מזלו הטוב על שלא לגם באותו רגע מכוסית המשקה.
הוא ניסה לשמור על שיקול דעת עד כמה שכמות האלכוהול שעירה
לבטנו, והחלה במהירות מאיימת לעלות לראשו, אפשרה לו, "למי אתה
מתכוון, ג'פרי?"
להרוויח זמן... זה כל מה שרצה.
"נו, אתה יודע, זו... איך קראו לה? משהו מהתנ"ך... נו...
רייצ'ל נדמה לי? לא! זה היה איב! כן, עכשיו אני נזכר, איב
לורנס!"
"סיימנו כמעט לפני חצי שנה, ג'פרי", לבש דיוויד ארשת תמיהה,
"מה פתאום נזכרת בה?"
"אתה לא יודע? חשבתי שאתה תהיה הראשון שתדע בגלל ש-"
"ג'פרי!" שיסע דיוויד את מלמוליו של חברו.
"היא הוציאה ספר חדש", אמר ג'פרי במהירות, "קוראים לו 'שירה
ופרוזה', נדמה לי..."
היה רגע של שתיקה מביכה. שתי הנשים לא אמרו דבר במשך כל
הדו-שיח הקצר. אולי מפני שלא ידעו במי מדובר...
"אני לא מבין", היה זה שוב ג'פרי ודיוויד חש רצון עז לבעוט
בו.
"סיפרת לי שהיא חכמה ואינטליגנטית מאוד. מה פתאום נפרדתם?! זו
הרי בדיוק סוג האישה שאתה רוצה, לא?"
אם היה זה מחוסר טאקט או מתוך כוונה להתגרות בו ובסמנתה
(ששילחה בו כל העת מבטים מחוסרי הבנה) החליט דיוויד להתעלם
ממנו, מודה בלבו למוזיקה המקפיצה שנשמעה פתאום ולקול הבס שאמר:
"כל הזוגיים לרחבה!"
כתפיו של דיוויד התרוממו מאליהן לעברו של ג'פרי והוא משך את
סמנתה בעדינות לרחבת החוף הענקית שהחלה להתמלא במהירות מסחררת
כמעט במאות זוגות, חלקם שתויים למחצה...
"מי זו איב לורנס?"
"לא משנה, סמי. גמרתי אתה מזמן. אם ג'פרי לא היה מזכיר אותה -
לא הייתי נזכר בה כלל."
הוא ידע שזה לא נכון. אבל הוא היה חייב לשקר. לאיש בעולם אסור
לדעת שהיא עדיין קיימת במחשבתו. אפילו לא הוא עצמו...
"היי, דיוויד."
דיוויד נאנח. "יס, ג'פרי?" ניסה לגייס את שארית נימוסיו
הטובים.
"ראית במקרה את ג'ימי דילן?"
"לא, כבר כמה זמן שהבנאדם לא מסתיר ת'נוף."
"אני לא יודע מה אתך, אבל הוא מפסיד מסיבה היסטרית."
