|
המחשבות שלי ממאנות הלילה להירדם
לא לפני שהן נוסקות אל על
משייטות
ומחפשות נתבים חדשים
פתאום
מיטלטלות
צונחות ומתרסקות
כמפץ הגדול.
מחר
מחר אבנה חלליות.
natavim - נתבים.
לקוח אחד עמד לי ככה מעל הקופה ודחף את הראש שלו קרוב קרוב
ולחש לי "את אהבלה" (אהבלית) הרמתי את המבט "אם לא היית אהבלה
לא היית קופאית" הגיע הזמן שיחליפו אתכן במכונות חכמות הוא
אמר.
ועד שזה יקרה יש לך buy@bonos או you? לא כרטיס מועדון שאלתי
אותו בחיוך עצבני שכזה, "את רק קופאית" הוא חזר ואמר, זה נכון
עניתי לו, אבל זה לא משנה את העובדה, איזה פסיכופת חשבתי
לעצמי, "איזו עובדה"? הוא שאל, עניתי לו בשקט בשקט אם אתה כל
כך חכם תבין לבד...
הוא התעקש לדעת, אז נענעתי את הקופה של התרומות עם הכסף הקטן
שמרשרש ואמרתי לו בקול רם שהוא חצוף לא קטן וחשבתי שאם הוא לא
עף ממני אני שוברת לו את האף... והוא הלך.
אחר כך חשבתי שאולי בעצם הוא צדק.
בסניף המטורף הזה רוב הלקוחות שנכנסים מטורפים מכסף, ואם לא
מכסף אז מיוקר המחירים ואם לא אז כשהם נכנסים דעתם נטרפת.
יש שם מנהל "חבל על הזמן". יושב רוב הזמן בחדר הקטן שבמרתף
במחסן מסריח, ולוקח קבצים מהקופות, זה הכול. לא דואג לרווחתי
או לרווחת הלקוחות, פעם אחת הוא בא ואמר לי "כל הכבוד" שכדאי
לי למכור המון מבצעים כי השם שלי יתנוסס בחדר האוכל... כמעט
והתפוצצתי לו בפנים בצחוק... כבוד גדול אמרתי לו כבוד גדול...
יש לקוחה אחת קבועה עם שיגעון גדלות כשהיא יוצאת את הדלת אני
זקוקה מיד אבל מיד לכמה דקות הפסקה שאין לי, לכדור הרגעה,
לסיגריה, ואם לא אז לפסיכיאטר.
הסניף מטורף ולכן אין מספיק קופאיות ועובדים, כי הם באים
ונעלמים באים ונעלמים... ואם קופאית או סדרנית חדשה כבר
נשארת, בהיתקלות הראשונה שלה עם המנהל היא יוצאת משם מחרפת
אותו ומגדפת, כמו הקופאית שהקופאית שאני אוהבת התחננה אליה
שתחזור, ותוך כמה ימים היא עמדה וצרחה על המנהל שהוא חרא בן
חרא בן זונה מניאק גנב והכול... והלכה... ועוד קופאית שעשתה לו
תנועה מגונה עם חצי היד שלה ואמרה שהיא כבר תזיין אותו אצל
המנהלים הגדולים ושהוא נבלה סרוחה ובכתה וצרחה... עד שחשבתי
שעוד מעט יקראו לאבטחה. ולכן אני קופאית עובדת במשמרת קשה
בשביל שתיים או לפעמים בשביל שלוש. כמו שאומרים "מקסימום עבודה
במינימום עובדים" ולפעמים בקופה המהירה שאני קוראת לה "חדר
הטראומה שלי" אבל בלי רגע דל אוויר לנשימה ולקוחות שחושבים שזה
הבנק הגדול באים לקנות חלב ולפרוט את הכסף הגדול... בלי ריבית
ובלי עמלות... וכל הזמן צריך ללכת לפרוט בקופה הראשית... והם
כל הזמן כל הזמן מתלוננים ואומרים "הקופה המהירה הכי אטית
הקופה המהירה הכי אטית"... הם רוצים שהמוצר יקפוץ לשקיות קפיץ
קפוץ קפיץ לשקית... האחרות קוראות לה ה'גטו'.
ביום שישי תשע שעות של עבודה רבע שעה הפסקה, עד שאתה מצליח
לצאת... פתאום אתה מרגיש כמו בנמל התעופה "אנא, חזרי מיד
לקופה".
וזה בנוסף ללקוחות שרק רואים שאני מניחה את השלט "הקופה סגורה"
וצועקים מיד "איזו חוצפה איזו חוצפנית איזו חוצפה" ורצים מיד
לקופה הראשית.
למה אני לא הולכת מכאן אני משיבה.
אולי זה נכון שאני קופאית כאן אז אני אהבלה. (אהבלית)
כבר חצי שנה שאני מתנדנדת בין להישאר ובין ללכת מייחלת משתוממת
איך הקופאית הזאת הוותיקה שרדה 38 שנה, ואיך האחרת שורדת עם
סכרת ומחלות ופרקים מפורקים 28 שנה... מנסה להיחלץ לפנסיה
מוקדמת כבר שלוש שנים ולא מצליחה. ואיך הן מרשות שיקראו להן
עגלה...
בשבוע שעבר הקופאית הראשית זאת שאני אוהבת, נתנה לי ביד את כל
המסמכים הנחוצים להשתלב ברשת... עד עכשיו הייתי עובדת של כוח
אדם...
יש לעשות בדיקה מיוחדת בעיקר בכדי לבדוק אם אני יכולה לעבוד עם
מזון... כמה שצחקתי... ומה עשיתי עד עכשיו? ואם יתברר שאני לא
יכולה, ואם היה אסור לי ואני חולה באיזו מחלה מדבקת כבר עשרים
שנה....
אבל ככה המערכת רוצה ככה המערכת רוצה.
זה לא כבוד גדול להיות קופאית אהבלה (אהבלית) בסניף מטורף שאף
קופאית לא רוצה להישאר שם לא אחרי שהיא מגלה איך המערכת
עובדת... אולי אני בכלל לא רוצה ליפול לרשת.
אז אני לא ממהרת... אולי אני רוצה למצוא לי מקום שבבוקר המנהל
יגיד לי יפה בוקר טוב ומה שלומך? ובסוף היום יגיד לי תודה רבה
ותרגישי טוב...
אתמול עבדתי שמונה שעות רצופות בלחץ של הלקוחות ובלחץ של אין
קופאיות ועוד ועוד ועוד...
אבל הייתה דווקא לקוחה אחת שאמרה לנו "תגידו השתגעתן? למה אתן
לא עושות משהו? איך מתנהגים אליכן? לא מתביישים כולם, ושאלה
למה אתן לא קמות כולכן מהקופות והולכות הביתה"?
אני ממש הופתעתי הסתכלתי אליה ואמרתי כי אין לי, אני משלמת שכר
דירה והיא עולה וכרגע אין לי שום בררה אחרת...
אבל אני שמחה שאמרת את זה, תודה רבה לך על ההבנה. תודה רבה
ללקוחות שיש עוד נשמה ואכפתיות באפם.
אתמול בערך בעשר וקצת, בסוף היום, כאשר יצא אחרון הלקוחות...
אמרתי לקופאית החמודה זאת שהמנהל התנפל עליה קודם בפני כל
הלקוחות ושאל למה היא טועה, והיא ניסתה איזו חצי שעה להסביר לו
שאלה המים המינרליים שהלקוחה ביקשה ושהלקוחה היא זאת שטעתה...
אבל הוא לא הקשיב והיא כמעט בכתה מכעס...אז אמרתי לה שאני כל
כך עייפה ושאני כבר מרגישה לא טוב ושאני לא יודעת איך אצליח
להתעורר בבוקר מוקדם ושעוד יהיה לי לעבור את כל היום...
בדיוק המנהל עלה מהבור ושמע, זה הזמן שסופרים את הכסף והוא
כנראה חייב להריח מקרוב... או שכבר נגמר היום הלכו הלקוחות
ואין בלגן.. . הוא אמר לי לשתוק ולהמשיך לעבוד בשקט בלי
תלונות...
שתקתי לו, אבל ידעתי שלא ירחק לו היום...
בבוקר כמו שכבר ידעתי בקושי הצלחתי להרים את הראש אבל לא רציתי
לגרום לקופאית הראשית שאני אוהבת ... לא רציתי להבריז כמו
שכנראה הייתי צריכה לעשות ובכל זאת איחרתי באיזה שתי דקות...
בפעם הראשונה.
למרבה הפלא המנהל עמד קרוב ליד הקופות וכשעברתי הוא נגע בי
במפרק היד ואמר שבשמונה אני צריכה להיות כבר ישובה לקופה
ולהתחיל לעבוד, ושאל אם אני מבינה את זה טוב טוב... אמרתי לו
שכבר אמרתי אתמול שאני כל כך עייפה ומרגישה כבר לא טוב, ובקושי
גדול הגעתי לעבוד... ואז הוא אמר שאם אני לא מבינה אז שאני
שאתפטר... 'כן תתפטרי' זה מה שהוא אמר לי בשיא חוצפתו...
בתוך חצי שנייה הסתובבתי בסיבוב חד לאחור ואמרתי לו "
ש ל ו ם גדול, התפטרתי וברוך שפיטרני וברוך שכך ישמח".
אני מרחמת עכשיו על הקופאית הראשית שאני אוהבת אם גרמתי לה
היום לחטוף קריז... כשהיא התקשרה אליי בתוך כמה דקות וצעקה
"מנהלים מתחלפים מנהלים מתחלפים" וביקשה שאחזור, אמרתי לה רק
שאני לא אחזור, לא היה לי נעים להגיד לה שקופאיות הן אהבלות
(אהבליות) שמסכימות ואני כבר לא, ושהמנהל כבר מכונה חסרת רגשות
ושממש לא מתאים לי לחזור ולצאת שוב בקול תרועות וחצוצרות
קללות...
כעבור שלושה ימים בבית ושתי שיחות טלפון... ו"מנהלים מתחלפים
ושימי אטמים"... וחשבון חשמל שכר דירה ומסים תשלומים וקצת
חושבים...
אז אולי אני כן?
מחר אבנה חלליות למחשבות.
בהקדשה ליוצר שאני אוהבת על ההשראה מתגובתך האחרונה
ב"תמונות מהאלבום" ועל מה שבין מציאות לחלומות.
החבר הכי שיש מוטי חבר
http://stage.co.il/Authors/44447
|
|
|
לפעמים החיים הם
רק סימן קריאה!
סימן שאלה שהלך
לאיבוד. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.