אני מנסה שלא לחשוב, כי בסך הכל העולם מסובך.
מה הטעם לדאוג ולתהות, אם ממילא לא אשנה דבר?
אני מנסה לברוח, להיות שקופה כמו אוויר צלול.
איך אני קשורה לבלגאן שקורה מסביבי ובבית ממול?
ובכלל, למה אי-אפשר ככה סתם להסתגר בחדר קטן,
ולחיות את הדברים שאהבתי, בהם אני מגלה עניין?
...הייתי יושבת בבלאגן של צבעים,של כתמים ושל אור,
מציירת עולם חדש, דואגת שהאפלה מבחוץ לא תחדור...
אני רוצה להיאבד, שלא ימצאו אותי...
או שאני... כבר אבודה? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.