מעדר משה אנוכי.
גדי קטן, בן שבוע.
צמא אנוכי.
ולכן החלטתי לצאת למסע,
למצוא לי טיפת מים אשר תרווה את צמאוני.
אז אני רץ
רץ בעקבות המים בלי להביט לאחור,
חולף על פני מדבריות,
סופות חול מאיימות על חיי
רוח פורעת את שערי.
עצרתי להביט סביבי על המתרחש,
מדבריות ועוד מדבריות, חול ועוד חול,
ללא שום סימן חיים.
המשכתי ללכת יומם וליל,
קור הלילה חדר לעצמותיי,
וחום היום טשטש את ראייתי.
עוד לילה ועוד יום,
והנה מרחוק ראיתי עץ,
גבוה, יציב. חשבתי שהוזה אני,
אך בעודי ממשיך ומתקדם,
כך מתרבים העצים הגדולים אל מול עיני,
הלוא עצי תמר הם!
תמרור במדבר! נווה מדבר!
פעיתי משמחה, ידעתי ששם אוכל למצוא לי
את המים להם כה ייחלתי,
ובשארית כוחותיי הגעתי.
דחפתי את פני בשמחה אל תוך המים
ולגמתי ממי הבריכה הקרירים.
פתאום חשתי יד אדם מלטפת את גופי.
הבטתי לאחור ושם ניצב משה,
מביט בי ברחמים.
"לו רק ידעתי שרץ היית מפני הצמא"
אמר משה והביט בי בחמלה.
"עייף אתה".
הרכיבני על כתפו ונשא אותי חזרה לעדר.

ה' הביט מלמעלה במתרחש והחליט:
"יש בו מספיק רחמים לנהוג צאן בשר ודם-
הוא ינהג את צאני ישראל"