סוף סוף אני יכולה לנשום, לעוף כמו ציפור במרחבים הפתוחים.
השבוע זה התעורר לחיים בקרבי, הרגשתי אותו כבר זמן מה, פשוט
אפשר לומר שהוא עדיין לא בקע מהביצה. זה הרגש הזה שגורם לי
להסתכל על צמרות העצים ולהסתקרן מעקבות בשטח, ליהנות מאדמה
לחה, להתלהב מפרחים קטנים ולא לפחד מג'וקים ואף לאהוב נמלים
ולהתלהב מדרך חייהן, זה הוא בדיוק! והשבוע יותר מתמיד הוא כאן,
הוא פה, והוא בועט לי בבטן חזק, אבל בניגוד לכאבים אחרים אני
אוהבת את הכאב הזה, זה כאב מפקח, זה החיים מתעוררים ועולים
למסלולם, ובהמשך לאחד הדברים שכתבתי שנקרא "ניצחון בחלום" אני
אומרת עכשיו, שהניצחון הוא לא רק בחלום - הוא גם בחיים, וזה
מדהים! לא באמת ניתן לתאר את התחושה במילים. מצאתי את האושר
האין סופי בנווה הזה, בגן העדן הזה שאני נמצאת בו עכשיו, אני
יכולה עכשיו להניח לכל הרצונות שלי, הדברים העצביים, הרגעיים,
ולחיות פשוט עם האושר הנצחי, הרוחני, האמיתי.
זנחתי הכל, כל תשוקה לא נאותה, כל צורך בלתי נשלט, ואני למען
מטרה אחת כמו שבחיים לא הייתי, הגדילה הנפשית שלי כל כך מתאימה
לעונה הזאת. בחיים שלי לא אהבתי גשם וקור כמו שאני אוהבת
עכשיו, ומאחר ועכשיו אני חיה בטבע בין עצים וצמחים אני מגלה את
השפעתו של הגשם על הטבע. מדהים לראות כמה הגשם עושה לו טוב,
ומדהים לראות שבפעם הראשונה מזה זמן רב (וניתן גם להגיד שבהמשך
לשנה שעברה) הגשם כבר לא דבר דיכאוני בעיניי - להיפך, הוא מסמל
את הטוב והאושר והשפע שיכול רק האדם לבקש, והצמיחה הנפשית שלי
קורת בצילו של הטבע אשר התעורר לחיים בעידודו של הגשם. מדהים
לראות איך הכל מסביבי מתפתח, איך החיטה צומחת, איך צבעי העצים
משתנים, את ריח האדמה, את כל הדברים האלה שלא ניתן להבין עד
שחווים אותם...
אני יכולה להרחיב עוד המון בקשר להרגשה שלי, לתקופה המעולה
הזאת שאני נמצאת בה עכשיו. אני מקבלת את זה שדברים יכולים
להשתנות, אבל האכפתיות פחתה, אני אתמודד, כי התחזקתי, ואת זה
אני יודעת בכל ליבי, ההוכחה היא העבודה העצמית שלי עם עצמי,
הריצות בוקר שאני קמה לעשות שמשפיעות עמוקות על רוחי (לחיוב
כמובן), לקום בבוקר מוקדם ולראות את הבוקר מתחדש ואת הארץ
מתעוררת, ו-10 דק' אחרי גם את הטבע מתעורר... חלל אחד שלא הולך
לישון, כל חיי הלילה פוסקים, העטלפים למערות, השועלים למאורות,
הנמיות למחילות ועופות הלילה לעצים, ואני קמה עם נקישות צעדיי
מזכירה לטבע להיכנס לחציה השני של היממה ולהתעורר ליום חדש,
שהולך ועולה עם כל נקישה של נעליי על האספלט. אפילו הרגש
התחזק, וכחלק ממנו גם הביטחון העצמי, אני עומדת על שלי, לא
מחליפה את עורי, וחושפת עוד חלקים שליבי העדיף לכסות. פתאום
אני עומדת זקופה אל מול מחשבות החולפות בראשי ורגשות הרוחשים
בליבי, לא אכפת לי מהתנצחות סכינים עם המין השני, והאמת שאין
לי עניין בו כלל, אולי מתוך דחיקה ומציאת גורם עניין אחר ואולי
מתוך אהבה חדשה שממלאת את ליבי לאחרונה, אהבה שהיא אינה גשמית
אלה רוחנית וחזקה לטבע שסביבי, ואולי גם מתוך רגיעה, בגרות
ושחיקה שהספיקה להתקיים עוד מלפני הצבא. אין לדעת, אך החשוב
הוא שההתרגשות ירדה.
אני נושמת את הטבע אל קרבי, נושמת אותו ונהנית מכל טיפת חמצן
נקייה שנכנסת לי לריאות. אני כבר ממש יכולה להבחין בין האוויר
כאן לבין האוויר בחולון או בתל אביב, ההבדל בשבילי לעולם לא
היה תהומי כל כך, הבדל כבין שמיים וארץ, ובמרכז האוויר אף
מעורר בי סלידה, אך אני שמחה על כך שיש גם אותו אחרת לא הייתי
חשה בהבדל ומעריכה את האוויר שאני נושמת כאן.
לא יכולתי להיות מאושרת יותר על מה שקורה איתי לאחרונה, שלווה
נפשית הגיעה להגשמה.
תודה לך הקדוש ברוך הוא.