את מזדחלת במעלה המדרגות. מדרגה ועוד מדרגה באיטיות אינסופית.
את מרגישה את הכבדות המעיקה מושכת אותך מטה ואת נלחמת בה כדי
להתקדם. את נעצרת מול הדלת ומחפשת באדישות אחר המפתח האובד
בתוך התיק. עינייך בוהות ועמומות. אצבעותייך נכרכות סביב
המפתח, מוציאות אותו לחופשי ואז כולאות אותו בחור המנעול. הוא
מסתובב ומשמיע קול נקישה רם שמהדהד בחדר המדרגות וגורם לך
להתאבן לרגע. את דוחפת את הדלת בשארית כוחותייך, שולפת את
המפתח ונכנסת אל הדירה בגרירת רגליים. הדלת נסגרת אחרייך
בטריקה שלא מוציאה אותך מהמצב ההלום שבו את נמצאת, המפתח נשמט
על השולחן וגופך מושך אותך הלאה. התיק נזרק בהיסח הדעת בכניסה
לחדר השינה והעפעפיים כבר מושכים זה אל זה. את נופלת על המיטה
בעיניים עצומות ומתקפלת לתנוחת עובר. השקט מהדהד סביבך. השינה
באה לאיטה, עוטפת אותך וסוחפת הרחק מכאן.
שעות ספורות לאחר מכן צלצול צורמני מחזיר אותך אל המציאות וידך
נשלחת בתנועה אוטומטית אל מקור הרעש כדי להשתיק אותו. כשהדממה
חוזרת למלוך בחדר את משפשפת את עינייך ופוקחת אותן. עלטה שוררת
מכל עבר. את מתאמצת להבחין בצללים המוכרים של הרהיטים בחדר
וממתינה עד שיתגלו לפנייך. את מושכת את גופך במאמץ ומתרוממת
מהמיטה. את נגררת אל המקלחת ומביטה אל הדמות שנשקפת אלייך מן
המראה. פנים חיוורות, עיניים נטולות הבעה, שיער מבולגן ושחור
כמו כל דבר אחר בחייך. את אוגרת מיים בכפות ידייך ושוטפת את
פנייך, מייחלת שמשהו מהרעננות של המיים ידבוק בגופך. כל
פעילויות הבוקר השגרתיות אורכות לך יותר זמן מהרגיל. הכל נעשה
באיטיות שהפכה להיות אופיינית לך בעת האחרונה. לבסוף את יוצאת
בשעה מאוחרת מדי מהדירה, מהרהרת בחוסר אכפתיות בכך ששוב תאחרי
לעבודה. בסמוך ליציאה מהבניין את מבחינה בכלב קטן ששוכב על
הרצפה בחוסר מעש ועיניו סורקות ללא הרף את סביבתו. כשאת מביטה
בו עולה בראשך רעיון שנקבר עוד בטרם הגיע לתודעתך. את חולפת
ליד הכלב והוא מתרומם על רגליו והולך אחרייך בשקט, מתאים עצמו
לקצב הליכתך. את עוצרת ומסתובבת אל הכלב. הוא עוצר ומסתכל
עלייך בעיניו הכלביות והנבונות. את מתכופפת אליו ומחליקה אצבע
מלטפת על גופו. נדמה  לך שאת רואה חיוך נדלק בעיני הכלב ואת
מחזירה לו חיוך משלך, חיוך קטן ואמיתי, לא מהמזוייפים שאת
שומרת ללקוחות בעבודה.
את ממשיכה בדרכך אל תחנת האוטובוס. הכלב נשאר במקומו ורק עיניו
מלוות אותך בלכתך. את מתיישבת בתחנה, מבטך המשועמם מופנה אל
הכיוון שממנו צריך להופיע האוטובוס. את עולה עליו ועינייך
סוקרות את המושבים בחיפוש אחר מקום ישיבה. מבטך חולף על פני
פרצופים רבים וחסרי חשיבות שעוד רגע ישכחו מליבך כפי שאת כבר
נשכחת מליבם. את מתיישבת במושב האחורי, בוהה החוצה דרך החלון
ומתמכרת לשיר המתנגן בראשך. רחובות העיר חולפים מול פנייך בלי
להותיר שום זכר או משמעות בנפשך. כשהנסיעה מסתיימת את יורדת
וצועדת לכיוון בית הקפה. ברגע שאת עוברת בדלת את לובשת את
המסיכה הרגילה על פנייך. העיניים נדלקות באור לא טבעי, השפתיים
נפרשות לחיוך כוזב והגוף מתמלא באנרגיה מדומה. את מחתימה
כרטיס, לובשת את הסינר והופכת להיות אדם אחר למשך שמונה שעות.
את מתנצלת על האיחור, את צייתנית וסבלנית, קשובה ואכפתית, ומעל
לכל חייכנית ולבבית. כשהסינר יורד, המסיכה יורדת יחד איתו.
עינייך שוב כבות, חיוכך מתמוסס ונעלם והעייפות שבה ומשתלטת על
גופך.
את חוזרת את המסלול המוכר והצפוי אל ביתך, מושכת את עצמך לעבר
בניין מגורייך. כשאת מגיעה את מגלה בהפתעה כמעט בלתי מורגשת
שהכלב עדיין יושב בכניסה. כשהוא מבחין בך זנבו מתחיל להתנועע
מצד אל צד בעוד יתר חלקי גופו נותרים דוממים. את שולחת אליו
חיוך קטן ועייף ומתחילה לטפס במדרגות אל דירתך. את שומעת את
צעדיו השקטים והמדודים של הכלב העולה אחרייך במדרגות. את נעצרת
מול הדלת ומחטטת בתיק בחיפוש אחר המפתח בעוד הכלב נעצר ומתיישב
לצידך. את שולפת את המפתח ופותחת את הדלת לרווחה. האור מחדר
המדרגות פולש לתוך דירתך החשוכה ומאיר אותה מעט. את מביטה בכלב
והוא מביט בך בחזרה. אף אחד מכם לא זז. את צועדת לתוך הדירה,
מסתובבת אל הכלב שעומד בכניסה בציפייה ומהנהנת אליו קלות. הוא
נכנס אחרייך בכשכוש זנב ואת סוגרת את הדלת, מגרשת בכך את האור
ומגששת באפילה אל חדר השינה. כל גופך כבד ואת נלחמת בכוח
המשיכה כדי להצליח לעמוד עד שתגיעי למיטה. כשאת נופלת עליה
נמלטת מפיך אנחה של הקלה. עינייך מתחילות להעצם כשאת חשה
בתזוזה קלה במיטה ולאחר מכן בנשימה רכה על פנייך. את פוקחת עין
במאמץ ומשירה מבט אל עיני הכלב המתכרבל לצידך. הוא מצמיד אליך
את גופו החם ועוצם את עיניו בסיפוק. את עושה כמוהו. קרן אור
קטנה משתרבבת מבין התריסים ומאירה את שניכם באור עדין, כמו יד
אימהית המלטפת ומאחלת שינה נעימה.