(סלון של בית בורגני. בצמוד לקיר האחורי עומד ארון ספרים מעץ
כבד, עליו מונחים ספרים. במדף האמצעי של הארון מונחת בובה ישנה
ולידה עציץ. בצד הימני של החדר ישנו שולחן ערוך לשני אנשים.
ובקיר הימני פתח לחדרים האחרים בבית. במרכז החדר ספה ושולחן,
עליו מונח טלפון. בקיר השמאלי דלת הכניסה. בחדר נמצאת אישה כבת
ארבעים. היא יושבת על הספה ומחפשת מס' טלפון ביומן, אח"כ היא
מתקשרת.)
אימא: שלום, חגית? היי מדברת אימא של תום, ראיתי אותה אולי?
היא לא חזרה הביתה ואני... לא ראית, טוב אם תראי אותה אז תגידי
לה ש... כן תודה. תודה, אני אחכה.
(סוגרת את הטלפון. מסתכלת שוב ביומן ואח"כ מתקשרת.)
אימא: תום, תום זו כבר ההודעה השלישית שאני משאירה... טוב
תחזרי אליי.
(האם יושבת על הספה בחוסר מנוחה ואח"כ קמה ומסתובבת בחדר,
ניגשת לשולחן ומסדרת בזהירות את הסכו"ם והצלחות. חוזרת לספה
ומתיישבת, היא מסתכלת על השעון ואח"כ מרימה את הטלפון לבדוק
שהוא עובד. קמה שוב מבין הצללים מופיע גבר.)
אימא: (בבהלה) למה אתה ככה?! למה לא אמרת שאתה פה? ( הגבר
מסתכל עליה ושותק, היא ממשיכה לדבר בעודה ניגשת אל הספה.) תום
לא חזרה עדיין, (מתחילה לסדר את הכריות) התקשרתי, הם אמרו ש...
התקשרתי... איזה טיפשה. (מחבקת את הכרית) כמה זמן אתה כבר כאן?
הייתה שרפה, כל הבית התמלא עשן. הילדים האלה, הם הבעירו את
השדה עם הסיגריות שלהם.
(הגבר מתקרב אליה, עדיין שותק. האם מתרחקת) היא הייתה פה קודם
אבל היא הלכה. כועסת, כועסת עליי, כל הזמן עסוקה הילדה הזו,
רוב הזמן היא בכלל אצלו, לא נאה לה לישון בבית יותר.
(הגבר זז לכיוון השולחן הוא מרים את אחת הכוסות. האישה מתקרבת
אליו ולוקחת את הכוס ומחזירה אותה בזהירות למקום.)
אימא: אולי תדבר, אין לך מה להגיד?! (שתיקה) היא לא חזרה! היא
לא רוצה לחזור, לא מאז ש...!
(הגבר מתקרב אליה נעמד צמוד אליה. האימא נושמת נשימות עמוקות.
לרגע הם צמודים אחד לשני, כמעט מחובקים. הגבר מושיט יד לגעת בה
והיא מתרחקת במהירות.)
אימא: די, מספיק! (מתיישבת על הספה, הגבר נעמד מאחוריה.) אתה
יודע שזרקתי את המיטה? בגלל זה היא הלכה... היא מצאה את המיטה
בשדה, לפני שהוא נשרף, (ממלמלת לעצמה) לפני שהחיים שלי נשרפו.
אני לא יודעת מה לעשות יותר. אמרה ששכחתי אבל אני... לבד בין
הכתלים האלה, (ניגשת לארון הספרים) בין הספרים האלה. (מלטפת את
המדף האמצעי) האדם היחיד שאני מכירה שלא יכול להירדם בלי להכיר
עוד 4 מילים חדשות. (מצחקקת צחוק שהופך לבכי) כל המילונים האלה
ואתה אף פעם לא מתעורר. די, תן לי שקט! תעזוב אותי! תעזוב את
תום!!
(רעש של מפתח. הדלת נפתחת לחדר נכנסת תום בת 18 במדים של
צבא.)
תום: למה את בחושך? (מדליקה אתה האור) מה קרה, לא צריך חשמל
יותר? רוצה לזרוק גם את הנורות?
אימא: איפה היית? למה חזרת רק עכשיו?
תום: מה אכפת לך?
אימא:מה אכפת לי? האמת שאני כבר לא יודעת, לא יודעת למה אני
מנסה כל הזמן. לך אכפת ממשהו? אכפת לך שאני דואגת? איכפת לך
שטילפנתי לכל העולם כדי למצוא אותך?
תום: אל תדאגי ביום שישי אני אקבל משכורת מהצבא. אני אשלם על
הטלפון.
אימא: ככה נמשיך כל הזמן? אני שמחה שחזרת. רציתי שנדבר, רציתי
להסביר...
תום: אין לך מה להסביר. נמאס לי לשמוע הסברים, כל היום את רק
חושבת איך להסביר! אל תסבירי. תפסיקי להרוס הכל ולא יהיה לך מה
להסביר כל הזמן!
אימא: תום, אל תדברי אליי ככה, אני עדיין אימא שלך!
תום: אימא שלי? מתי היית אימא שלי?! מתי כשאבא מת והחלטת ללמוד
באוניברסיטה? שהשארת אותי לבד חודש אחרי ההלוויה ונסעת לבוסטון
לחודשיים? שינית לי הכל, זרקת כל מה שהיה קשור אליו, המילונים,
המיטה שלו ועכשיו הכל נשרף! ואת יודעת מה, אימא? זה נשרף כבר
הרבה לפני.
אימא: את צריכה להבין שזו היתה הדרך היחידה שלי לא ליפול!
הלכתי ללמוד כי אם לא הייתי עושה את זה היית מתמוטטת, את צריכה
להבין ש...
תום: אני לא צריכה להבין כלום! אני לא צריכה לטפל בך! את אימא
שלי! אני לא צריכה לטפל בך!
(מתיישבת על הספה, בוכה. האם לא יודעת מה לעשות לרגע, אח"כ
נעמדת מאחוריה ומלטפת לה את השיער.)
אימא: אני אוהבת אותך. אני יודעת שקשה לך, אני לא... אני אוהבת
אותך.
תום:(מנגבת את הדמעות ומסדירה את הנשימה) באתי רק לארוז. אני
עוברת לגור עם גיא. (קמה ומתחילה ללכת לכיוון החדר שלה, האימא
תופסת לה את היד מנסה לעצור אותה)
אימא: תום, בואי נדבר על זה רגע...
תום: אין על מה לדבר. (מסתכלות אחת על השניה. פאוזה.) אני
הולכת
לארוז.
(תום הולכת לכיוון החדר שלה. האם נשארת לבדה על הבמה ומתיישבת
על הספה. מבין הצללים מופיע שוב הגבר. הוא נעמד מאחוריה ומניח
את הידיים שלו על הכתפיים שלה. האם נאנחת.)
מסך. |
