בואי אספר לך סיפור על אהבה
ועל מה בכוחה לעשות
אגדה דמיונית בת אלף שנה
מסופרת שנים ודורות

כמו כל אגדה גם זו מתחילה
ביופי שלא יתואר
צבע עורה, אודם שפתיה
ועיניה כשוהם יקר.

בת איכרים היא אותה נערה
קשת יום וכואבת גב
כחול בעיניה צהוב בשערה
אך שמלות אין - לא חושן, לא פז.

כל בוקר היא קמה לפני החמה
מוכנה לעוד יום מפרך
הברק בעיניה פלא פלאים
איך זה הוא לא דועך

ובכפר שליד גר נער אחד
גם הוא קשה יום ועמל
קשורים הם השניים בקשר פלאי
שותפים לאותו הגורל.

מתראים הם כל יום ליד הבאר
יושבים, נחים, מדברים.
נותנים מנוחה לגופם העייף
זיק עיניהם משמרים.

הוא יושב והוגה לה, ממציא לה פזמון
חרוז וחרוז עליו
מאזינה היא בקשב לשיר נוסף
קורנת מאור עיניו.

כל בוקר היא קמה לפני החמה
מצפה לעוד יום מפרך
הברק בעיניה ברור מאליו
ומדוע הוא לא דועך.

עד עכשיו הכל טוב ויפה
אגדה מעולה - אין ספק!
אך זהו הרגע. רגע מפנה
מכאן הכל מתפרק...

הנער שלנו גדל התבגר
ועכשיו תורו הגיע
גיוס למשמר או מוות מובטח
כך צו המלך מתריע.

נאמן למלכו ואדם של כבוד
הגיוס ברור מאליו
אז למה הפך הברק לדמעות.
כשראה את אותו הצו.

הדיו של הצו נמס בדמעות
הנייר הפך לנוזל
אך רוע כזה של גזרה שכזו
גם דמעות לא יוכלו לבטל.

הנער יודע מה ברירותיו
הוא ילך ולא ישבר
אך מה עם אותה נערה עדינה
האם גם היא תסתדר?

עכשיו הימים רטובים וקרים
וחושך על הארץ שורר
הרוח נושבת אך הזמן עומד
והלילה ארוך וקודר.

שפחה לכאב היא אותה נערה
ביום ובלילה עצוב
כחול בעיניה צהוב בשערה
אך ברק אין - מתי הוא ישוב.

כל בוקר היא קמה לפני החמה
אינה מצפה לדבר
הייאוש בעיניה ברור מאליו
וזכר לברק לא נותר.

ארבעה אביבים כך עברו וחלפו
ובפתח הכפר הוא עומד
שעת בין ערביים ורוח קלילה
מניח נשקו וצועד.

לעבר באר שבין הכפרים
הולך הוא במרץ מדהים
כמה פזמונים המציא ושינן
לזכר אותם הימים.

כבר מעבר להר הוא מתחיל לשיר
שואג בקולי קולות
יורה ברצף מהיר להפליא
פזמונים שירים וזמירות.

לבאר הוא מגיע ומיד הוא שותק
החיוך הופך לחונק
היא מוטלת שם בבגדים לבנים
ואין בעיניה חיים.

הוא כורע ברך ומביט בשתיקה
אוחז בידו את ידה.
מוציא סכין, חוזר לשיר...
ושב אליה בחזרה.