הכול התחיל בכיתה ח'. כאבה לי הבטן והתייבשתי לחלוטין ועדיין
אף אחד בבית לא האמין לי שאני חולה, עד שהעור שלי קיבל מין צבע
צהוב אפרפר מפחיד ואז אימא שלי ואח שלי לקחו אותי לבית החולים.
אבא לא הסכים לבוא, בדרך התעלפתי ואח שלי נשא אותי על הידיים
שלו למיון, שם במשך חצי שעה הם חיפשו את הוורידים שלי! ואבא
עדיין לא בא, אח שלי נסע הביתה, אימא נשארה אתי, כאבה לי הבטן
כל כך.
אבא הגיע ואני, שכבר מרוב כאבים התחלתי לצחוק, לא יכולתי בכלל
לקלוט מה קורה. אבא צעק על אחד מהרופאים שיבדוק את הבטן שלי
(הם לא טרחו לעשות את זה עד כה) והסתבר שאני צריכה להיכנס
לניתוח.
מטושטשת, קמתי בחדר עם הרבה אנשים ישנים לבד ושוב נרדמתי
התעוררתי עוד פעם, הפעם בחדר אחר עם אימא ואבא, שניהם נראו כל
כך מודאגים.
את הימים הבאים אני זוכרת בערפול. לא יכולתי לאכול, לא יכולתי
לישון ורוב הזמן הייתי מסוממת מסמי הרגעה, אבא היה אתי כל
הזמן. כששאלתי אותו, "אבא, למה אתה לא הולך לעבודה?" הוא אמר
"אל תדאגי, זה בסדר"ץ
יש אירוע נוסף שאני זוכרת מאותו השבוע, אחד, זה כשעוד הייתי
ממש ממש מטושטשת, הרופאה הגיעה ועשתה לי מין מקלחת ספוג נוראית
ואז השאירה אותי עירומה והכניסה הרבה סטודנטים שיראו את הניתוח
שלי. חזרתי הביתה אחרי כמעט שבוע, ואז ההורים שלי סיפרו לי את
הסיפור.
אבא שלי, שהיה שוטר אז, הואשם בתקיפה והטרדה מינית של אזרחית.
משם כל מסלול החיים שהיינו רגילים אליו השתנה. במשך שנתיים
שלמות היינו צריכים להתמודד עם הסיפור, שללא ספק הלבישו על
אבא, ואסור היה לדבר על זה עם אף אחד. שבועות בין בתי המשפט
עשו את שלהם ואבא שלי במלוא המשמעות התחיל להתפרק, כל הדברים
שהסתתרו לו בגוף יצאו ותקפו אותו. אני לא יודעת איך ובאיזה
כוחות הוא התגבר עליהם, אבל הוא הצליח וכשהאשימו אותו בתיק
הפלילי שהוא אחז למישהי בכתפה וניסה לנשקה, הוא פשוט צחק על
הטיפשות.
אנחנו עדיין לא מספרים את כל הסיפור לאף אחד וגם פה יש הרבה
חורים שאני פשוט לא יכולה למלא, אפילו שכבר מותר לנו, אנחנו
מספרים שהוא שוטר שיצא לפנסיה מוקדמת למרות שהוא רק בין ארבעים
ומשהו ושומרים את הסיפור המטומטם של המשטרה לעצמנו.
יש ילדים שנולדים במחשבה שאבא שלהם יכול לעשות הכל ולאט לאט
מתאכזבים שהוא לא יכול, ויש אותי שעם השנים לאט לאט אני מגלה
שאבא שלי יכול לעשות כל דבר שהוא רוצה.