בצורה ששואפת מאוד להיות אפלטונית, אהבתי אותה, באמת אהבתי
אותה. כמו שאוהבים חבר ילדות. כמו שאוהבים את הצעצוע הראשון.
רציתי להיות איתה עשרים וארבע שעות ביממה ולשחק משחקי ילדים.

גם מבוגרים אוהבים לשחק. בדרך כלל עם או שאולי נגד בן המין
השני. זה מוסיף ריגוש לאתגר, סוג של תיבלון שלא ניתן לוותר
עליו. אני סולד ממשחקים שהם לא תמימים לכאורה, שהם לא למען
ההדדיות עצמה, אך אהבה שהיא כנה ופשוטה (אם יש כזאת...) גם אם
יכאב לנו להודות בזה כלפי עצמנו, משעממת בסופו של דבר.

היינו בחדר שלה, בקומה השנייה של בית פרטי, דיברנו וצחקנו. היה
לנו נוח, היה לנו טיבעי. לא היה דבר כזה רגעים של שקט מביך,
שכדי להתמודד עם המבוכה שבו, שני זוגות עיניים סוקרות בעיניין
מזוייף אחד את רעו או סתם חפצים דוממים שהקיפו אותנו. לא היה
שקט מביך כי לא היה דבר כזה מביך. השקט לא היה מביך והיה חולף
על פנינו בלי משים לב אל קיומו הארעי.

תחת נורת להט שהפיצה אור צהוב, על שטיח זול, קטן ובעל איור
מטופש ישבנו ושיחקנו משחק אף יותר מטופש. משחק מאלו שגורמים לך
לפעור פה באיוולות כתוצאה מהריכוז הרב הדרוש בעת משימה מטופשת.
המטרה הייתה כיוון חכה קטנה לצורך שליפתו של הדג המכני בעל הפה
הנפער וננעל.
לדגים לא היה סיכוי.

גם לנו לא היה, לא יכלנו להיות ביחד. רק הילדים שבנו רצו וגם
יכלו. באותו אופן שיגרתי שבו רצון הילדים שלט על מבוגרים
אומללים, כך גם הפעם הילדים הם שנפגשו והעבירו את הזמן בצורה
הכי נעימה וטבעית שאפשר.

דמות המתבוננת בנו מפינת החדר, חייכה אלינו חיוך מעט נבוך. קצת
הופתעתי והובכתי מכך שלא שמתי לב שהיא פתאום הופיעה, הרגשתי
לרגע כאילו עשיתי דבר אסור ותהיתי כמה זמן היא מביטה בנו.
הייתי ילד שבאמצע משחק מבין שהוא הולך להתלש מתוכו מאילוצים
שאין להם מקום בעולם הילדים. הלוא הם רציונלים ובעלי מטרה
ברורה, אילוצים של מבוגרים.

ילדה אחרת באה לאסוף אותי.
כדיי שכמו מבוגרים נסע במכונית, ונשרוף דלק בשביל להתקדם למקום
אחר. כדיי שכמו מבוגרים נשב באחת המסעדות מן המעמד הסוציו
אקונומי של הבניים, אותן מסעדות שלא מפסיקות לצוץ ולא מפסיקות
להעלם כמו בני אדם, ושנשלם חשבון בכסף השואף להשרף בדיוק כמו
הדלק, בדיוק כמו חיינו.

האם תכליתנו היא פשוט להיכלות?
או שאולי כדאי שנשאר עוד קצת ילדים?