תהיה מלחמה.
ויהיו פיצוצים, ויהיו הרוגים. ויהיו בתים נטושים והרוסים,
ויהיו יישובים מחוקים. יהיו חברים שינוחו על משכבם וחיילים
יתבוססו בדמם. ותהיינה אמהות בוכות בוכיות, ותהיינה לוויות
לוויות לוויות. ושטחים כבושים וחיילים חטופים, נפילות לאויב
אבל הוא ימשיך להתקרב. והצבא הדגול שוב לא מאורגן ובדרום ייפול
פצמ"ר על גן.
המון מהומה - כשתהיה מלחמה.

ואהיה אני בארץ רחוקה, כזאת בלי שם אפילו. מדי פעם אקרא עיתון
בשביל הספורט אבל לרוב אשב על החוף, כשהשמש מעליי, כוס שייק על
בסיס שמנת בידי האחת וחתיכה לטינית בזו השנייה. הפעם הבאה
שאחזור לארץ תהיה כשייגמר הבלאגן, בינתיים יש פה הרבה שקט,
מוזיקה דרום אמריקאית ובחורות ברזילאיות שאין אפילו בתל אביב.
ליב יור לייף בייבי, אל תמות בשביל כבוד, גם לא בשביל חתיכת
אדמה מזוינת עם פרצוף של בוץ. ולא - אין שם באמת בתולות, לא
בדת שלנו לפחות.

לא תהיה מלחמה.
לא יהיו פיצוצים ולא יהיו הרוגים. ויהיו יישובים משגשגים ויהיו
צימרים משגעים, ותפרח האמנות ותרד הכוננות. והמוזיקה תהיה
במיטבה וגם ישקיעו בכתיבה. ומנהיגים דגולים נערצים, ואין אבטלה
כולם חרוצים. בנות בצריח ופרחים בקנה, וירח שנדלק מעל למחנה.
המון נחמה - אם לא תהיה מלחמה.

ואהיה אני ואהיה במותי. עם חברים טובים, אנשים אדירים שימשיכו
אתי לפרק הבא. גיבורי ישראל יקראו לנו, ויעשו על כל אחד סרט
מרגש עם פסקול סוחט דמעות. אולי ישדרו אותו בערוץ 10, ביום
הזיכרון, אחרי הסרטים הקבועים. ואת המספר האישי שלי יביאו
לטירון חדש. וחוץ מהקרובים, הרוב יזכרו שנפגעתי מכדור של צלף
מיומן או מנ"ט של פעיל מזוין. זה במילא נשמע אותו דבר.