כואבת לי הבטן, אמרתי, אבל האחות כבר הייתה רחוקה ולא כ"כ
הקשיבה למה שאמרתי. ראיתי מסך שחור. בחור צעיר רץ לקראתי כמו
האובייקטים המעופפים על שומר המסך של windows, הוא קרא לי
בשמי.
המראה הבא שאני זוכרת, היה חדר, אני שוכבת על מיטה, מהחלון
נראה נוף לא ברור. היה חושך בחוץ, כנראה לילה. שכבתי במחלקה
שלא זכרתי את שמה אף פעם, שום דבר לא עניין אותי אז, הייתי גוף
גדוש בחרא, כאבי בטן עזים ואוויר בראש. הרגשתי כאילו הנשמה שלי
פרחה לה, הלכה לטייל, כל מה שהייתי צריכה היו דחפים פיזיים,
לשתות ולהשתין.
כשהוא בא, התווסף עוד דחף, לראות אותו, אח"כ להריח, אח"כ
להרגיש.

לאח שלו קראו תומר, בן 18, שכבנו באותו חדר, מדברים לעצמנו
ואח"כ אחד עם השני, מקניטים, מתווכחים על סוגיות שברומו של
מקום, אצל מי הסדינים רכים יותר ומריחים פחות מגעיל.
תומר אהב את האחות בלה, היה לה "תחת גדול". הוא אהב לראות את
עצמו קם מהמיטה בכוחות עצמו, ניגש לחדר ההלבשה של האחיות
ומחרמן אותה על אחד הספסלים. תומר היה מקור הבידור היחיד שלי,
הוא היה חי את חייו בכל מצב, מתמודד עם מה שיש להתמודד ועובר
הלאה, המעבר שלו היה ישר לחדר ניתוח ומשם, כשהדברים הסתבכו,
למקום שבו, הוא כבר לא יכל להתמודד או לא היה צריך.
חבל, אהבתי אותו.
אחיו המשיך לבקר בחדר. היה יושב שעות על כורסאת המבקרים
המאובזרת, לפעמים בוכה, לפעמים ישן, לרוב בוהה, דרך החלון עם
הנוף הלא ברור והחשוך.
ביום שתומר נכנס לניתוח הוא לקח איתו את כל החפצים שלו, נגן
MP3, כוס, סכו"ם ואת חיי הרוח שלי. כשהוא היה, הרוח נשבה
בגוונים לכיוונים חדשים. הוא הלך ונשאר רק אוויר. ממש הרגשתי
איך הוא מוציא ממני את הרוח, הרגשתי אותה יוצאת לי מהחלק
האחורי של הראש.
כשמרגישים ריקנות, זה לא משהו שהוא פשוט להסביר, חוסר החשק לכל
תחום בחיים, הופך אותך להיות גוש בשר שלא יודעים מה לעשות
איתו, כי יש לו צורה של אדם.
אחרי תומר הגיעו עוד מלא אנשים עם יותר אמביציות ממספר שנות
החיים שלהם. בחלקם קינאתי, את חלקם שנאתי כי הם לא נראו לי
הגיוניים. הקנאה הזו שרפה לי כל פעם תא של כדורית דם נחוצה,
ידעתי שלא אוכל לעשות הרבה עם עצמי, בטח לא עכשיו.

הייתי צריכה להכנס לניתוח למחרת, כאבי הבטן לא פסקו, גם אחרי
שלקחתי מספיק כדורי אנטיביוטיקה שהיו מספיקים לשתק לוויתן,
הועברתי לחדר שהמיטה השנייה שם עוד לא אויישה, משם הנוף היה
משגע, כ"כ שמחתי. סובבתי את ראשי לכיוון הדלת והוא עמד שם,
בוהה, כמו תמיד, רצה להפרד, הביא איתו את הנגן של תומר, שיעשה
לי טוב. הוא התקרב למיטה שלי, חפן את פניי ונישק אותי על המצח.
ביקשתי ממנו להשאר והוא נשאר. בלילה אחרי שכולם הלכו לישון
ביקשתי ממנו עוד בקשה אחת. אחרונה. הוא היה מספיק קרוב כדי
שאוכל להריח ולהרגיש אותו. זו היתה הפעם הראשונה אחרי כמעט חצי
שנה שהפעלתי שרירים חדשים בפנים שלי וחייכתי, ההרגשה הייתה כ"כ
רעננה וחדשה שלא התחשק לי להפסיק לחייך. ראיתי את תומר ולחשתי
את שמו. הוא בכה. כאבי הבטן התפוגגו לאט-לאט. ראיתי מסך שחור,
תומר אחז בידי ונעלמנו בתוכו, כמו בסרטים הישנים, כשיש Happy
End.