הם עוברים בשורה מול עיניי, מפנים מבט ביישן לעברי. חלקם
מחייכים, מהססים, רועדים,  יודעים למה הם כאן ושבכל רגע אחד
מהם יכול להיבחר ובשבילו יהיה זה הסוף. אני בוחר את זה בגוון
החום הבהיר החלק. אני רוצה אותו, אני אומר למוכרת והיא נותנת
לי צלוחית עם מוס שוקולד סמיך ומפנק. קינוחים, הם המעניקים טעם
לחיים.
אני ניגש לשולחן וזולל בתאווה. כזה בדיוק אגיש בחתונה שלי, אני
מציין לעצמי. חתונה, הרי זה בדיוק מה שאני צריך לחשוב עליו
עכשיו, במצבי. חצי שנה אחרי הפרידה ועוד מנשק את התמונה שלה כל
לילה, כדי שאחלום עליה. לא מוכן להסתכל על אחרת, וזה כנראה
הדדי. אני יוצא מבית הקפה וצועד בשדרה. החום של אמצע יולי מציק
לי ואני מתגעגע לסתיו. התקופה הכי יפה שלנו הייתה בסתיו,
שהוכתר ממזמן כעונה הרומנטית ביותר. בחורף קר מדי ואין חשק
לזוז, בקיץ חם ומעולם בארץ הזו לא נהנינו מאביב. אני רוצה
לסתיו, אני רוצה אליה.

אני עוד לא מאמין שעזבת. אני רוצה לדעת מה עשיתי לא נכון, למה
לא יכולת לאהוב אותי עוד קצת. אני חושב שהריב היחידי שהיה לנו
עסק בזה שאני מאניש כל דבר. אוכל, פסלונים דקורטיביים, עציצים,
הכול. תמיד חשבתי שהבנת שזה קצת משעשע, הרבה לא חשוב ובכלל לא
סיבה להתרגז. לא נפרדת ממני בגלל זה, נכון?

עובר ליד ממטרות ונזכר בה, לבושה גופיה אדומה שהמים הכהו. היה
זה בתחילת אוקטובר והשתעשענו לנו בגשם הראשון. היא השיטה
בשלולית את ברווז הגומי שהיא בדיוק רכשה בשבילנו, משכנעת אותי
שחייבים אחד בכל אמבטיה. לקחתי אותו וצפצפתי בו, מתרגם בשבילה
את דבריו. מספר איך הוא התגלגל להיות ברווז אמבטיה כי אגמים
גדולים מפחידים אותו, ואיך הוא ברח מהבית בגיל צעיר, עקב
ניקורים מכאיבים מצד אביו, ולכן מעולם לא למד לעוף. מצפצף על
אודות תוכניתו המרושעת לשחות במעגלים כל כך הרבה, עד שתיווצר
מערבולת ענקית שתשאב את כל העולם לתוכה. היא חייכה.

אני עוד זוכר את החיוך שלך באותו יום סתווי נהדר. איך צחקת
והסתובבת בגשם, ואיך דאגתי שמא תחלי. היה לך מעיל, אך פשטת
אותו ונשארת אך בגופיה. הפשטת מעליי גם את מעילי, טענת שזהו
עוון להתחמק מן הגשם הראשון. אני זוכר איך אנשים הביטו בנו
מוזר, ואני הבטתי בך. היית כל כך יפה שזה חימם אותי. המשכנו
ללכת והגענו למקום ההוא שאת אוהבת מאז שהיית ילדה, היחיד שיודע
שתמיד מוכרים גלידה, אמרת. אמרתי שבעונה הזו אנשים בוחרים
בקרמבו, ואת הסתכלת עליי בבוז סלחני.

אחד אחרי השני הם חולפים ליד אוזניי. שרים לשבלול שייצא החוצה
ונכנסים פנימה, מצטלצלים בכל חלל ראשי. חלקם אובדים בדרך,
מתנגשים בחפצים ונבלעים בהם. בוקעים מן הרמקולים וזורמים לכל
הכיוונים. אני היחיד שמקבל אותם בברכה. צליל אחר צליל ליצירת
מנגינה קסומה, זו שהתנגנה ברקע באותו לילה ראשון.
זו המוזיקה שתתנגן בחתונה שלי, אני חושב לעצמי ושוב נזכר
במציאות. ניגש למחשב ושולח דואר אלקטרוני. היא לימדה אותי
להשתמש בשירות הזה, לפניה התעקשתי לשלוח מעטפות עם בולים
שנבחרו בקפידה. הייתי משתדל לכתוב יפה כל אות, על נייר מכתבים
פשוט, בדיו אדומה. האותיות ריצדו על מול עיניי והתמקמו מעליהן
במקומן הנכון במילה, במשפט, בסיפור אהבה שנרקם. היא אמרה שאם
אכתוב לה במחשב, היא תוכל לקבל את מילותיי באופן מיידי. כשהיא
עזבה גיליתי את היתרון האמיתי בכך שאותיות לא נמרחות בין סימני
הדמעות.

ושלחתי לך מילים ממוחשבות ורגשות וירטואליים. רציתי שתדעי מה
אני מרגיש בכל רגע נתון בו אני רחוק ממך. מעולם לא ידעתי אם
קיבלת את המכתבים או אם קראת אותם, אך מעולם לא ביקשת שאפסיק
ולכן לא הפסקתי. אני לא יודע איך אפשר לאהוב אדם כמוך, כל כך
קר ומרושע. אדם שקורא על אהבתו של אחר אליו, אחר שהיה פעם חלק
מחייו, ומגיב באדישות, לא מגיב בכלל. מתעלם מהרגשות של האחר
ומותיר אותו לגסוס. אהבה נצחית היא רק שקר זמין.

ניגש אל החלון וסופר כוכבים. פעם ידעתי את השמות של חלקם, היום
כבר שכחתי. הכוכב הבהיר ההוא, שנתלה קרוב לירח, הוקדש לה באחד
מלילותינו. באותו לילה הוקדשו לה מיטב שירי האהבה וכל נימי
הווייתי. כל רוחות הסתיו נשבו בשיערה באותו לילה ועלה שלכת
סורר חלף מול פניה במגע רופף עם שפתיה. ייחלתי, כמו בכל אותם
סיפורים רומנטיים שחוקים, להיות במקום אותו עלה. הסתיו היה
התקופה היפה ביותר בינינו. ומעולם לא התגעגעתי אליו יותר.

מביט בחלון ומחכה לכוכב נופל. רק מטאור חולף אחד, שאוכל לקשור
אליו את כל משאלותיי, שיחלוף גם מול עינייך ויביא אותך לכאן.
אני זוכר ששאלת איך מעולם לא הבטחתי לך את הירח. אמרתי לך
שהבטחות ללא כיסוי שוות מבחינתי לרגש ללא כיסוי. שאלת אם אני
מקיים כל מה שאני מבטיח וכשעניתי שכן, הכרחת אותי להבטיח שאוהב
אותך לנצח. מאז, כל יום אני מקיים את הבטחתי. הייתי ממיס את
הירח לנוזל כסוף ומבריק, ומכין ממנו תכשיטים לכל אחת שהוא
הובטח לה. בעבורך הייתי מכין שלשלאות.

המחשב משמיע קול ואני שואף מלוא ריאותיי את אוויר הלילה בטרם
אני ניגש אליו. אני מביט כלא מאמין בהודעה המבשרת על מכתב ממנה
וממהר לקרוא. היא אומרת שזה נגמר,  שאני מכאיב לה, שהיא לא
יכולה להתמודד עם האשם על זה שאני מרגיש כך. אומרת שהמכתבים לא
מאפשרים לה להמשיך הלאה. מבקשת שלא אכתוב, שאפסיק, שאתן לה קצת
זמן. אמרה שבמשך חצי השנה האחרונה היא בוכה כל לילה בגללי ושזה
חייב להיפסק.

כשבאת אליי מיואשת ועצובה, מעולם לא עודדתי אותך, לא אמרתי שזה
יעבור ולא הבטחתי שיהיה טוב. חיבקתי אותך חזק, הכי קרוב שרק
יכולתי, אבל כנראה שזה לא הספיק. את רוצה את אותם שקרים קטנים.
אולי באמת מגיע לך מישהו שיבטיח לקטוף לך את הירח, מבטיח לכלוא
את הרוח כדי שלעד תנשב בשיערך, את הכוכבים שינצנצו בעינייך.
מישהו שיבטיח לך שהכול יסתדר, כי אחרת הוא יאלץ לארוג מחדש את
כל חוטי הגורל שלך, ותוכלי להאמין לו ולהרגיש בטוחה. אני מבטיח
רק אהבה ללא תנאי, בלי התחייבויות אחרות.

מסודרים בתאיהם, הם מופרדים וממויינים היטב, את המועדפים אני
שומר קרוב. את אלו שלא נראים לי כמו שצריך אני דוחק אחורה, אני
לא רוצה לראות אותם עכשיו. אלו שמקדימה מחייכים, נראים שמחים.
ככה הם אמורים להיות, כולם. את אלו שמתעקשים להיראות אומללים
אני מוציא מטווח ראייה. אני שולף אחד- אחד את כל הרגעים שלנו
החרוטים בזיכרון. כמה יפה הייתה היא, כמה תמים אני.
ההבנה שגם אם אמשיך לאהוב אותה לנצח היא לא תחזור מתחילה
לחדור. היא לא תשוב כאן והריח שלה כבר לא ימלא את החדר. הצחוק
שלה לא יטלטל אותי והחיבוק הקופצני שלה לא יאיים להפיל אותי
מרגליי. אם תהיה לנו הזדמנות בגלגול הבא או בכל אחד מהבאים
אחריו, אני מבטיח לנסות חזק יותר.