פתחתי את דלת הבית, סובבתי את המפתח והקליק הרגיל נשמע, כאומר
לי "הדלת פתוחה, את יכולה כעת לצאת החוצה. רק הוציאי רגלייך
ואת בחוץ". בעודי מכתתת רגליי דרך הפתח, נשמע קולו של רועי:
"את הולכת? לאן? לפחות תגידי שלום". בקול חסר פניות וחסר
תוכחה, למרות שדי מגיע לו שקצת אתאכזר אליו, אמרתי "שלום".
שלום בנאלי כזה בלי שום משמעות נסתרת בחובו. רק שלום.
סגרתי את הדלת אחריי, לא בטריקה, כי אם במתינות, מתענגת על ההד
שנשמע בחלל חדר המדרגות.
קומה שלישית, דירה מספר 12. פעם ניסיתי לנתח את הספרות. סתם,
כמין שעשוע נשי, על משמעות הקשר בין הנומרולוגיה לבין מערכת
זוגית של דירה ממוצעת, בתוך עיר די סטנדרטית. אך חוץ משנים עשר
השבטים המתאספים יחדיו, וששלוש הוא מספר מזל ביהדות, ידי העלו
חרס - מה זה יכול לשנות בקשר לאהבתי לרועי, או למערכת היחסים
בינינו.
כשהגעתי לקומה הראשונה, דלתה של שיפרה נפתחה. שיפרה היא מהנשים
הקשישות, שצריכה לדעת מה קורה סביבה בכל רגע נתון, כאשר זה
מלווה בתחקור הנפשות הפועלות, חקירה מעמיקה ויסודית. למרות
ששיפרה היא באמת אישה חביבה (פעם אחת אפילו הכינה לי קוגל, בלי
שום סיבה), לא היה בכוחי לפתוח בשיחת חולין, לכן, אמרתי: "בוקר
טוב שיפרה, אני קצת ממהרת כרגע, אז רק שתדעי שהכל בסדר, רועי
בסדר ואני פשוט ממהרת החוצה עכשיו, אז באמת שאני ממהרת, נדבר
אחר כך". היא רק נתנה בי מבט של תימהון ודאגה, ואמרה בקולה
הדק, "אין בעיה יקירה, הכל בסדר? משהו קרה?". חשתי שהיא רוצה
לפתוח בשיחה, ולכן רק אמרתי "הכל מצויין, ביי." ופתחתי את דלת
הכניסה.
שמש צהובה רכה הכתה בפניי. תחילת הקיץ וכבר חם מאוד.
האמת היא שלא מיהרתי. פשוט רציתי לצאת קצת החוצה. לטייל, אה,
וגם לקנות מצרכים לבית. נכון שרועי ואני רבנו, אך זו לא סיבה
לא לקנות אוכל. אני לא חושבת שהענשה על ידי צום היא הפיתרון.
הרי יצאתי בלי להתייחס אליו. ורועי רגיל לדעת לאן פניי מועדות,
ולא סיפקתי לו את המידע, והייתי די מגעילה שהתעלמתי ממנו, אז
מה, שירעב גם?
איש משופם עם חליפה מעונבת עבר על פניי, כשהוא מחזיק בידיו זר
חמניות. פרח חמוד כזה, נראה קצת כמו עוגה צהובה, כשממעל יש
צימוקים שאפשר לקטוף. אולי הוא מביא אותם לאשתו, עשרים שנה
נשואים וזהו הפרח האהוב עליה. או אולי לאימו, יפה שהוא מבקר
אותה. או במקרה אחר, למאהבת. למרות שחמנייה לא נראה לי פרח
שמתאים להביא למאהבת.
צליל של פסדובלה נשמע באוויר. הנייד שלי. התחלתי לפשפש בתיקי
הקטן, שהתברר שהוא מכיל די הרבה יחסית לתיק קטן, בתקווה למצוא
את המכשיר לפני שייפסק הריקוד הסוער. מצאתי.
זו אורנה. היא רוצה שניפגש לכוס קפה. הסברתי לה, אני מטיילת.
נו יופי את מטיילת, וגם אני רוצה, ולמה לא הזמנת אותי, ובכלל
יותר כיף להסתובב ביחד. כבר מזמן לא יצא לי לראות אותך
(יומיים). אז נפגש בקפה ליד הבית שלי. בסדר אורנה. טוב, רק תני
לי להתארגן, לזרוק עליי איזה בגד.
אני שונאת שאני כזו קלה לשכנוע. אבל באמת בא לי הפוך קטן.
קבענו לעוד חצי שעה בבית הקפה השכונתי.
זה אותו אחד שבו פגשתי את רועי.
הוא בדיוק סיים את יום העבודה במשרד כסטאז'ר לעריכת דין.
ליפקין-שטרואסר, אפילו אני, שאין לי שום זיקה לתחום המשפט,
שמעתי על החברה הזו.
בכל מקרה, מה שקרה הוא שקמתי ממקום מושבי לקחת סוכר, באותו בית
קפה שבו יושבות אורנה ואני מאז שהתחלנו את לימודינו בעיר
הגדולה, והתנגשתי בו. או יותר נכון, הוא התנגש בי. כל הקפה
נשפך עליי. ואני, פתיל קצר, התחלתי לקלס ולגדף, מוסיפה נופך
מאוד ציורי למילה אידיוט. והוא, לא מספיק שלא נעלב, אלא התלהב
מגודש השפה שבפי. שלח לעברי חיוך עם שיניים צחורות ושתי גומות
חן וקנה לי קפה חדש ואפילו קרואסון. וכך זה התחיל.
יש לי זמן עוד לפני שאורנה תמצא את הבגד האולטימטיבי, שבה
תפגין, קבל עם ועדה, את חמוקיה הנאווים, כמצהירה, הנה אני,
בבקשה הסתכלו, האין אני מהממת?
אז בזמן שאורנה מתחפשת לה, חשבתי להתקשר לרועי, לומר לו היכן
אני.
משונה שהוא לא התקשר אליי. אולי הוא נפגע מהאי-התייחסות שלי
אליו. אבל איך הוא חושב רק על עצמו, בצורה כל כך אינפנטילית
הוא התנהג אמש, כל כך עצבן אותי. שיחשוב טוב טוב לפני שהוא
מדבר אליי כך. שהוא יתקשר קודם כי הוא צריך לדעת איך מתנהגים.
פתאום מצאתי את עצמי רבה ומעלה חימה, כאשר הדיון הפך לאני עם
עצמי.
באין הנמצא קיים, מי יימצא?
בינתיים, מסתובבת לי, מסתכלת בחלונות ראווה על סוודרים רכים
ומכנסי קורדרוי אופנתיים התלויים על קולבי בובות, שמידותיהן
שוות לבחורה שלא אכלה צימוק מזה שנים טובות.
החלטתי לעת עתה לא להתקשר לרועי. לפחות עד שתשכוך הסערה
שבתוכי.
בית הקפה היה גדוש ומאוכלס, והצטרכנו לחכות קצת, עד שיתפנה
מקום. לפחות ההמתנה אפשרה לאורנה להפגין את חולצתה עם המחשוף
הנדיב והמכנסיים השחורים הצמודים.
שתי בחורות, גרומות למראה, שיכלו בשקט ללבוש את אותם הבגדים
שראיתי על הבובות, צחקו בהיסטריה בלי מעצורים. אורנה ואני
הסתכלנו עליהן, ואחת על השנייה, ובלי להבין למה, התחלנו גם
אנחנו לצחוק. צחוק גדול כזה, מתפקעות ותופסות את הבטן. לפתע
קלטתי ששתי הבנות מסתכלות עלינו כעל שתי בבוניות, אשר נפלו
לתוך כדור הארץ. השפלתי מבטי ולאורנה, עדיין צוחקת, הושטתי
מרפק בצורה עדינה לצלעותיה הברוכות.
כשישבנו, סיפרתי לה מה קרה אתמול עם רועי. אך משום מה, אורנה
לא התרגשה, אלא אמרה, מה את עושה פיל מכל ריב קטן, אל תדאגי,
תני לו קצת להתבשל ואז תשלימו.
מכל האנשים שראיתי מסביבי, עיני קלטה גבר שנראה לי מוכר, מאיפה
אני מכירה אותו?
זהו הגבר המשופם, עם החמניות, עוגה עם צימוקים. הוא ישב שם,
הפרחים הצהובים על השולחן, ואישה וילדה יושבות בסמוך לו.
שאטווה עוד סיפור על אודות השלישייה היושבת בבית קפה, או שאתן
מנוחה לחלומותיי ואחזור להוויה, למציאות החיה, לרגע הנוכחי ולא
למאוויים קסומים, מלאים פנטזיה ואילוזיה?
לאחר ישיבה של כחצי שעה החלטנו אורנה ואנוכי לקום וללכת אליה
הביתה, שתראה לי את התמונות החדשות שפיתחה בחדר האדום שלה.
היא צילמה אותן בהפגנה למען זכויות הפלסטינים שהתקיימה אתמול.

אורנה חושבת שהיא צריכה להראות את המאבק, שגם הישראלים משתתפים
בו למען העם הפלשתינאי הנדכא והמדוכא. היא תשלח את החומר מחר
לעיתון.
שילמנו את המעות והתחלנו לכתת רגלינו למעבר שבין בית הקפה לעבר
הרחוב שממולנו.
שקט קטן חילחל בתוכי, הסתובבתי לאחור, ורעש אדיר מסחרר, מצמרר,
בלי אזהרה. עפתי אחורה, הכל שחור, פיח, צרחות, בהלה נוראית,
אלוהים! מה קרה? איפה אני? מה לעשות? ואז הכל מתערבל בפנים,
נהפך למין הזיה בלתי נתפסת.
התעלפתי.
מרגישה שמישהו סוטר לי על הפנים. גבר מעליי צועק 'גברת, גברת,
את בסדר?' זה האיש המשופם. שמעתי את עצמי עונה לו, כאילו מישהי
אחרת נמצאת כאן ולא אני, 'אני בסדר, כואבת לי קצת הרגל, אבל
אני בסדר' 'איפה חברה שלי? אורנה, איפה את?' אני לא צורחת, לא
היסטרית, רק רוצה למצוא את אורנה. התחלתי לקום וראיתי את התוהו
ובוהו, כמו בסרט, כאשר אני הניצבת פגועת הקרב.
השקט. השקט הזה הבלתי מוסבר, הכל נע כל כך לאט. עשן, ריח
ביאושים, דם, הרבה דם.
לקחו אותי לבית החולים, שם התברר לי שאורנה פצועה והיא
בניתוח.
שכבתי במיטה, רגלי חבושה, רסיסים נכנסו לי ברגליים, פניי
פצועות.
התחלתי לבכות. מעניין עד עכשיו, אפילו לא חשבתי לבכות. שיחררתי
את כל מועקותיי. בכי חרישי, לא קולני, אלא בכי של הקלה - אני
חיה.
דמות נקלטה בעיני, הולכת מדלת חדר המיון לעברי, מתקדמת, הולכת
ומתקרבת.
רועי. מחמל נפשי.
כשהגיע לעברי, אמרתי שלום. שלום בנאלי כזה, בלי שום משמעות
נסתרת בחובו. רק 'שלום'.