איך זה שאני כבר לא עצובה
אבל כל הזמן מפחדת
מהרגע שבו אחזור להיות
איך רק כשאני מתנשקת
אני לא עסוקה באשליות.
איך המוח שלי הוא
בית חרושת למחשבות מטורפות
איך כשאני צריכה שתשמעו אותי
אתן תמיד עייפות.

איך כל דבר
שנמצא בסביבה שלי
מתערער
איך הבילבול שלי לאט מתגבר.


איך זה שאני מנסה לכתוב
על דברים אחרים
על מוות, על שגרה.
אבל בסוף הכל תמיד
קשור אצלי לאהבה

איך זה שאהבת חיי
מסתובב לו עכשיו ברחובות
ניו יורק סיטי
איך הוא כבר לא יודע
על כל דבר שעשיתי.

איך אני מצליחה
לתת לאנשים את התחושה
שהם לא חשובים
ואז נאבדת. נלחצת. בוכה.
כשהם הולכים.

איך זה שבלילות
כשאני חוזרת מבילוי
אני גוררת רגליים
כדי שקולות הכפכפים
על האספלט
יפיגו את הבדידות
איך אין שום קשר בין החיים שהייתי רוצה
לבין המציאות.

איך אני לא פוחדת מהחושך אלא מהאור.
איך כשאני רוצה לשכוח
אני מסוגלת רק לזכור.

איך פרחים, שירים
וכשבנים שבוכים
מצליחים לרגש אותי
כמעט ממיסים.

איך השיר הזה נכתב מהר מדי.

6.10.07