זהו חלק מסיפור קצר שכרגע מאד סימבולי בשבילי - הסצנה מזכירה
לי משהו

יש כאלה שבשבילם לנהוג ולהגיע ל- 100 קמ"ש זה איטי. אני חושבת
שבדרך שנסעתי היום, זה היה אפילו קצת מהיר. אי-אפשר בדרכים
צדדיות לנסוע מהר, פשוט לא. אני לא יכולה לסכן חיי אחרים וגם
לא את חיי.
המכונית השחורה עקפה אותי, כנראה לא נסעתי מהר מדי לדעת הנהג.
הוא לא יכול כך לשים לב שקרני השמש מבצבצות מבין העננים
ומטילות את אורן על גב ההר. הוא פשוט לא יודע מה הוא מפסיד.
אני מטפסת את העליות, מהירות המכונית מאטה. הכביש כל כך צר
ומפותל, אני מפחדת ליפול לתהום. אין שילוט ואין רמזורים, דרך
שפשוט נוסעים וממשיכים, עוצרים רק כשרוצים.
היעד אליו אני נוסעת מאד ברור לי, אני רק לא זוכרת במדויק את
הדרך. תמיד היה זה מישהו אחר שנהג לשם, בזמן הנסיעה אני רק
נהניתי מהנוף ומהאוויר.
עכשיו, אני לבד במכונית.
אני נוסעת למקום שאוכל להרהר בשקט, אני זקוקה לזמן האיכות שלי
עם עצמי. כל החיים אני סובבת אנשים ואנשים סובבים אותי. דווקא
כשאני צריכה את השקט, אני לא יכולה להישאר בדירה שלי, בפינה
שלי. אני צריכה לנסוע למקום פתוח, למקום שהגירויים שלו אילמים.
למקום בו ידברו איתי בשפה שהיא אינה שפת בני אדם.
מצטברים אדים על גבי הזכוכית. אף פעם לא ידעתי מה השיטה לגרום
להם להיעלם, תמיד הם נעלמים ואז מיד חוזרים. כל אחד נותן לי את
העצה וטוען שזו השיטה, משום מה אצלי זה לא עובד. יום יבוא
ותימצא השיטה שלי!
חושי הזיכרון שלי לא הטעו אותי. אני מגיעה לפנייה החדה. פונה,
ועולה על החצץ שנראה כאינסופי. אני שמחה לראות שאין עוד נפש
חיה שם ומחנה במקום שבו נגלה אלי הנוף.
מיד עולה בי הרהור על היותנו בני אדם וכמה דברים מורכבים לנו.
למה הדברים שנראים פשוטים כל כך מסתבכים? אני בטוחה שזה לא רק
אצלי. אני יוצאת מהמכונית, רוחות כמעט ומכות את פני, אבל אני
נאבקת בהן, לא אכנע. העולם שנגלה לפני עוצר נשימה. אני מרגישה
כל כך בטוחה במקום כל כך פרוץ. זו סופה של תקופה ארוכה ומורכבת
ותחילתה של חדשה.