מיקו התחיל כמו כולם, בהתחלה אף אחד לא חשד. אפילו שנולד
חודשיים לפני הזמן, בלידה הכי קצרה בכל ההיסטוריה של בית חולים
"העמק" - 7 דקות. הוא גדל כמו כולם, אבל כשגדל הוא הכין רשימה,
כמו של מכולת, רק שהרשימה שלו התפרשה על פני 4000 עמודים. הרבה
שורות של דברים שהוא צריך לסיים קצת לפני שהוא עובר לעולם
שכולו טוב. כשסיים את הרשימה צחק, הוא ידע שכל הבולשיט הזה
שכדי להיות סופרמן אתה צריך להיות מוטציה שגדלה בצ'רנוביל זה
רק לסרטים אמריקאים ובחיים, איך לא, זה פשוט עניין של השקעה.
"מי שמשקיע - מגיע" תמיד אמר לעצמו, ומי כמוהו השקיע: תוך
שנתיים בלבד מסיום הרשימה כבר חזר על הבגרויות, קיבל כנפי
צניחה, סיים קורס קצינים, טס, חזר, נרשם לאוניברסיטה ורץ לפחות
50,000 ק"מ במנות קצובות של 5 - אחרי הכל: "נפש בריאה בגוף
בריא" תמיד היה משנן. וכמה טקסים... כמה טקסים היו לו, והם
הלכו איתו: בהתחלה בטירונות כולם באו, אחר כך לסוף המסלול הם
עדיין הגיעו, אבל בטקס סיום קורס קצינים הם החלו לנשור. טוב,
מי יכול להאשים אותם? כמה כבר אפשר לראות מישהו צועד בשלשות?
אבל 3500 עמודים עוד נשארו ברשימה. בחישוב מהיר הוא גילה כי
יצטרך לחיות עד 180 כדי להספיק הכל בקצב הזה, ואז, תוך כדי
שהמשיך במילוי הרשימה, נרקם במוחו הרעיון - הוא הולך להאיט את
הזמן! לדפוק ת'מערכת! במונולוגים שהיה עושה לעיתים עם אלוהים
היה מסביר לו שאין הכוונה לתחמן, אין פה עניין של טובת הנאה
פרטית, הוא, מה הוא כבר רצה? רק להספיק קצת יותר. הוא רק
מתכוון לעמוד בקופה המהירה בסופר-מרקט של החיים עם 3500
פריטים. את השתיקה של אלוהים קיבל כהסכמה. וכך הגביר את
המהירות באוניברסיטה, והוא כמו רץ - מה זה רץ, הוא היה
road-runner. אבל כשאתה רץ כל-כך מהר הכל סביבך נמרח, אתה לא
רואה ברור והשמיעה שלך נחלשת. והוא לא שם לב איך ומתי הם
התרחקו, מצאו להם פינה, מקום, חבר, חברה, אישה. הם הקשיבו
לסיפורים שלו, אבל היה קשה להם להאמין שניתן להאט את הזמן,
ואולי בכלל כבר לא היה להם אכפת. לטקסים הם עוד הגיעו לפעמים,
הם היו שם כשסיים את הלימודים, הם היו שם כשרץ לתואר שלישי,
"ההבטחה של החבר'ה".
והוא למד, אבל יותר חשוב מזה החל לעסוק בניסויים לעצור את הזמן
או לפחות להאט אותו קצת. מזמן כבר עבר ליממה של 50 שעות. הוא
ראה את האנשים שסביבו מזדקנים, וגם הוא כבר לא נראה כל כך
צעיר, אבל מה זה משנה - כשיעצור את הזמן יהיה לו את כל הזמן
שבעולם. 30, 40, 50, רק עוד 2500לרשימה, קטן עליו, בערב היה
מדבר עם אלוהים, אומר לו שהוא צריך עוד זמן... רק עוד 10 שנים,
רק עוד 20... ואלוהים, כמו מפקד טוב בטירונות, היה חובש את
כובע הטמבל הדבילי הזה של הדיסטנס ונותן לו הארכות של 30 שניות
בכל פעם. כי גם אלוהים ידע שאם מישהו על פני הפלנטה המעפנית
הזאת ינסה לתחמן לו את המערכת זה יהיה מיקו. ואם את משה הוא לא
הכניס לארץ הקודש בגלל שדפק פעמיים על איזה סלע מחורבן אז הוא
בטח לא היה מוכן לוותר למיקו על הניסיון לדפוק מערכת משומנת
היטב שבנה במשך מיליוני שנות אבולוציה. לקראת הסוף הוא החל
להתייאש, חלק מהאנשים שהכיר כבר לא היו פה וגם האחרים כבר עשו
צ'ק-אין לטיסה לעולם הבא, והוא ידע שגם הפעם, כמו במשחק של
מכבי - 60 השניות האחרונות הן שיקבעו את התוצאה. בשלב שכל
האחרים כבר ארזו, הוא עדיין היה במעבדה - עובד על הפתרון,
המשפט האחרון, ההוכחה הסופית שניתן לעצור את הזמן. ואז, בדיוק
כשמוחו העלה קצת עשן שחור, אלף אסימונים נפלו לו, והוא רץ
למעבדה להשלים את שהחל. מישהו בהנהלה החליט שההארכה האחרונה
הסתיימה ושעת ה-ש הגיעה. תוך דקות מצא עצמו בתור ארוך לעולם
הבא וכל הניסיונות להתווכח עם הסדרנים לא עזרו. אחרי שעתיים של
ישיבה בתור ושתיית קפה ממכונה פנה לשירותים. כשנכנס לתא ראה
כתובת אש ענקית, וצחוק אדיר שנשמע כאילו 5 מיליארד קולות
צוחקים ביחד ליווה את המבט ההמום בעודו עובר על המשפט שהיה
נותן משמעות לחייו שהתבזבזו:
"עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן.
בתודה, ההנהלה."