סיגלית הייתה משהו מיוחד, הכרנו לפני שלוש שנים כשלמדנו יחד
לתואר ראשון, סיגלית הייתה מהבנות שיכולות לכתוב על עצמן
במדורי הכרויות "בחורה עם שמחת חיים" וזה היה התיאור הכי טוב
שהבנאדם יקבל אי פעם. לא היה אף פעם ברור למה אבל היא הסתובבה
עם חיוך מרוח על הפנים כל הזמן, לא משנה אם היא נכשלה במבחנים,
לא משנה אם היא קיבלה חרא של עבודה ,לא משנה אם השותפים שלה
נראו כמו רוצחים סדרתיים, היא תמיד נראתה כאילו מישהו מדגדג
אותה באופן קבוע מתחת לחולצה. למעשה כבר הייתה לנו בדיחה
בחבר'ה - קראנו לה "אקסטא-סיג"....

סיגלית ואני למדנו כימיה, לא היה ברור לשנינו למה ,לסיגלית לא
הלך כל כך בקלות - בלשון המעטה, למעשה נראה כי עם רוב הקורסים
לא הייתה לה בעיה להתמודד אבל כימיה אורגנית הייתה המכשול
הקבוע- סינתזות, היא חזרה על הקורס 7 פעמים שזה כנראה שיא
אוניברסיטאי (אם לא בין יבשתי) , אבל לא נראה שזה הזיז לה יותר
מדי ,לעזאזל, בנאדם עם חיוך נצחי איך אפשר לדעת? גם לפרוש
מהתואר היא לא חשבה , משהו אמר לה שהיא חייבת ללמוד כימיה.
תמיד רציתי להיות כמו סיגלית - תמיד שמח, מי לא רוצה ?

לסיגלית היו קצת חסרים בזיכרון, הייתי יכול לצלצל אליה ללא
תשובה ויום למחרת אם ניפגש היא לא תזכור איפה היא הייתה, למעשה
תמיד חשבתי שזה תירוץ שלה אבל ככל שעבר הזמן נראה היה כי היא
באמת לא זוכרת מה היא עשתה. מצד שני בתור מי שמבלה חמישים אחוז
מהחיים בחיפוש איפה הוא החנה את האוטו לא ממש הייתה לי זכות
לבקר אותה.

כמה שנים אח"כ בתקופת המבחנים באתי ללמוד אצלה. סיגלית גרה
בשכונה שהיא לא ממש הבוורלי-הילס של ב"ש (אם יש בכלל דבר כזה)
אבל היא אפילו לא חשבה לעזוב, היא הייתה בקשר עם כל השכונה,
ותמיד קיבלה הזמנות לקוסקוס וג'חנון מכולם. לשכנה של סיגלית
קראו בת-מזל שריקי ונראה שבכל זמן אפשרי היא אפתה עוגיות.
למדנו בחדרים נפרדים כדי לא להפריע אחד לשנייה, בחוץ שרר קיץ
באר שבעי של איזה חמישים מעלות בצל - ובחלון של הסלון של
סיגלית יורד גשם. קראתי לסיגלית מהחדר השני כדי לחוות את פלא
הטבע אבל היא הסבירה לי שזה כנראה הדוד שמש שהתפוצץ וצריך
לעלות לגג של הבניין לראות.

מאוחר יותר הלכנו סיגלית ואני לבת-מזל, שכרגיל הייתה באמצע של
אפייה, כדי לקחת את המפתח לגג. קיבלנו צרור של איזה חמישים
מפתחות וסיגלית אמרה שהיא פוחדת לטפס על הסולם אז אני עליתי
במקומה. בעודי על הסולם אני שואל אותה "איזה מפתח?" "לא יודעת,
אף פעם לא הייתי על הגג, תנסה את הכחול" בפוקס מטורף המנעול
נפתח בניסיון ראשון ובסוף עלינו שנינו לגג. כשכבר היינו למעלה
ראינו את הדליפה אבל מה שבטוח היא לא באה מהדוד..

על הגג הייתה מעיין מעבדה. למעשה הייתה שם קונסטרוקציה שלא
הייתה מביישת את המעבדות של NASA. עשרות צינורות ומיכלי ערבוב
ועוד מיני כלים. אחד הצינורות התנתק וזה מה שגרם לגשם בחלון של
סיגלית. " של מי זה לדעתך ?" שאלה סיגלית בעודה מנסה להבין למה
בעצם כל המתקן המאולתר משמש. "האמת שממש אין לי מושג אבל
בהימור הייתי אומר שזה מיקו". מיקו היה סוחר הסמים השכונתי, כל
פעם שפגשנו אותו אחרי השעה חמש אחר הצהריים הוא בעצמו כבר היה
שפוך לגמרי וכל פעם שהוא ראה אותנו הוא הציע לנו לקנות משהו,
אלא שהזיכרון שלו נדפק עד לרמה של דג זהב, כלומר מספיק שירדת
להוריד זבל והוא ישמח לפגוש אותך גם בהלוך וגם בחזור. "מיקו?
הבנאדם הזה לא מסוגל לשרוך שרוכים בלי לעשות סיעור מוחות עם
החברים שלו פעמיים בדרך " סיגלית צחקה ,"בכל מקרה אנחנו חייבים
לגלות של מי זה ואז להסגיר אותו למשטרה". האמת היא שכבר היה
מאוחר והייתי קצת עייף ובדרך לעוד מבחן ככה שכל ה"חסמבה,
חסמבה, חסמבה" הזה לא נפל עלי בדיוק בזוית הכי טובה אבל באותו
הרגע הייתי מוכן להגיד הכול כדי להיכנס חזרה למזגן אז הסכמתי.


לא ידעתי למה נכנסתי, למחרת בשבע בערב קיבלתי "הקפצה" מסיגלית
שכבר תכננה את זה כמו מבצע צבאי "אז ככה, אנחנו שוכבים על הגג
מאחורי הדוד שמש, בשקט משעה תשע" היא דיווחה לי בטלפון בקול
שהזכיר לפתע את קצינת הקישור שלי, ואני כמו מילואימניק פראייר
באתי... בשעה 11 בלילה אחרי משהו כמו אלף עקיצות יתושים, 500
פעם שסיגלית השתיקה אותי בכל פעם שניסיתי לדבר ולפחות 100
פעמים שקיללתי את היום שגילינו את השטות הזו על הגג, נמאס לי.
סיגלית עוד ניסתה לשכנע אותי להישאר אבל סיכמנו לנסות שוב מחר
ולבוא אולי מצוידים יותר (משהו כמו מנות מארבים ודוחה יתושים).
שלושה לילות מהחיים בזבזתי על הגג של סיגלית ואפילו שכנה
שנראית טוב ומתפשטת מול החלון לא מצאתי. אני התייאשתי אבל
סיגלתי התעקשה להמשיך במארב גם למחרת.

יום למחרת יצאתי עם כל החבר'ה לפאב השכונתי, אבל בדרך חזרה
הייתי חייב לראות אם סיגלית עדיין במארב, אז עברתי שם. כשדפקתי
על דלת הבית פתח לי השותף שסיפר שהוא לא יודע איפה היא, מה שלא
היה חדש, בבית של סיגלית היו אנשים מעופפים ברמה כזו שגם אם
היא הייתה יושבת על הספה לא בטוח שהשותפים שלה היו מוצאים
אותה, אז עליתי לגג. שם ,לבושה בחלוק מעבדה שלה ,ראיתי את
סיגלית, מערבבת חומרים במהירות, בוחנת את הצבע, שותה קצת,
יורקת וחוזר חלילה. "מה לעזאזל את עושה? " "אי אפשר לדעת מה יש
בתוך המיכלים האלו ! את השתגעת לגמרי" צעקתי. סיגלית שהייתה
מרוכזת מדי לפני זה מכדי לשים לב לקיומי נבהלה וקפצה. "אתה לא
בפאב?" היא שאלה. "חזרתי לראות מה שלום המארב שלך," עניתי,
עדיין מתבונן בהלם מכישורי הכימיה של סיגלית שנראה כי לפתע
קפצו מדרגה. "סיגלית, כשהאדם שבנה פה את כל העסק יגיע ויראה מה
עשית שנינו נהיה בצרות, במיוחד אם זה מיקו."
"מי מתעסק עם מיקו ? היא אמרה, הכל פה שלי!"

במהלך השעה שאחרי זה סיגלית הסבירה לי את מצב העניינים: לטענתה
היא מצאה דרך לייצר סם שעושה אנשים שמחים וכל ערב היא מכינה
קצת ממנו. "ותופעות לוואי?" התעניינתי. "חשק בלתי נשלט לארטיק
אבטיח וזהו!" היא אמרה בחיוך מטורף. "ומה את עושה אתו?" התחלתי
להבין את הפוטנציאל הטמון בעניין. "בעקרון אני מתכוונת לחלק
אותו ולעזור לחבר'ה בשכונה כי קשה פה גם ככה," היא השיבה. "אז
מה שאת אומרת זה שאת מעיין גרסה לא מצוירת של דובוני אכפת -לי
?, אבל את בכלל לא יודעת כימיה אורגנית!" נזכרתי פתאום עם מי
אני מדבר וחלקים רדומים של המוח, כמו ההיגיון, התעוררו לפתע
לחיים. "לא, סיגלתי של הבוקר לא יודעת כימיה אורגנית," היא
אמרה ולקחה עוד שלוק של סם השמחה שלה. "אבל בכל מקרה אסור לך
לגלות לה," היא הוסיפה. סיגלית "של הלילה," כפי שקראה לעצמה,
הסבירה לי שייצור של סמים הוא קצת בעייתי בארץ ולא נראה לה
שהשימוש בדמוי "חגיגת" שלה יאושר ע"י משרד הבריאות למרות
שארטיק אבטיח נחשב תופעת לוואי קלה יחסית ולכן היא מעדיפה שלא
לדעת ולוקחת סם נוסף פרי-פיתוחה שמוחק לה באופן זמני את
הזיכרון של הלילה בלבד. "מה שאני לא יודעת אני לא יכולה לפלוט
בטעות," היא הסבירה.

למחרת נפגשנו שוב על הגג. סיפרתי לה משועשע שפגשתי את סיגלית
של הבוקר, וזו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את מהות החיוך התמידי
שלה. "אנחנו חייבים לעשות שימוש בקנה מידה גדול בסם שלך,"
אמרתי, "אנחנו יכולים להביא שלום למזרח התיכון." הרגשתי לפתע
כמו שמעון פרס "כן, בטח," היא אמרה, "אולי אם תצליח לשכנע את
החמאס ואת צה"ל לקחת סמים" היא המשיכה. "טוב, את צה"ל זה לא
נראה בעיה, אבל איך נשכנע את החמאס?" ואז עלה לי הרעיון....

למחרת בצהריים ניצלנו את הדלת התמיד פתוחה של בת-מזל שריקי כדי
להתגנב לעבר הבצק של העוגיות שלה.
לחוסר מזלנו נכנסנו בדיוק באמצע מלחמת עולם... "שרית, תביאי לי
מהר ת'כפכף אני הולכת לפרק אותו... " שמענו צעקות מהחדר השני.
ראינו את שרית רצה עם הכפכף ואנחנו התחבאנו מאחורי הספה
לבינתיים. "מהר שרית הוא בורח!" שמענו את הצעקות מתחזקות. "אני
אפרק לך את כל המחושים, ואכין מהרגליים שלך בקלאווה!" שמענו,
ואז מישהו הזיז את הספה... "
מה אתם עושים מאחורי הספה?" הפרצוף ההמום של בת- מזל ניבט אלי
מגבוה והכפכף עדיין ביד שלה. ואז היא התעשתה, ובמהירות של צב
נינג'ה העיפה את הכפכף מעל הראש שלי כל-כך קרוב שהרגשתי את
הרוח שהוא עשה לפני שהוא פירק ג'וק חום שהיה מאחורי לכל כך
הרבה חתיכות שחשבתי שנצטרך לקרוא לזק"א של הג'וקים כדי שינקו
לה את הבית...

לא הייתה ברירה אלא לחלוק עם בת-מזל את הסוד. "אנחנו צריכים
שתייצרי משהו כמו חמישה טון של עוגיות" אמרתי , לא מאמין עדיין
שאני באמת מתכוון לזה. "איזה סוג? המתוקות או המהמול?" היא
שאלה באדישות מפתיעה. "כדאי שתכין את המתוקות, כי המהמול קשות
ויכולים להיות נפגעים בזמן החלוקה," סיגלית חצי אמרה חצי שאלה.
"טוב אז סיכמנו על המתוקות ,אל תשכחי להכניס פנימה את התבלין
של סיגלית, מחר בבוקר נבוא לאסוף אותן ממך."
למחרת בבוקר אספנו מבת-מזל את העוגיות ויצאנו למנחת התעופה
בשדה-תימן. עלינו על מטוס האולטרא לייט שחיכה לנו והעוגיות
במושב האחורי. בטיסה קלה הגענו מעל עזה ושם סיגלית התחילה
לזרוק את העוגיות מהמטוס לעוברים והשבים. הפלסטינים הגיבו
בתחילה בחשדנות להפצצת העוגיות של היהודים אבל לאחר שנגסו
בעוגיות נדלקו.

במשך חודשיים כל בוקר היינו יוצאים כל בוקר לגיחת הפצצה של
עוגיות, הפלסטינים כבר היו רגילים ולמעשה חיכו רק שנגיע. הם
אפילו המציאו שם לעוגיות: "עוגיות מבסוט." אלו היו החודשיים
הכי שקטים בארץ מזה שנים, הפלסטינים היו עסוקים רק בליהנות,
היו מבסוטים כל הזמן והגזלנים בשטחים עשו בוחטות על מכירה של
ארטיק אבטיח. תור הזהב של היהודים והערבים התרחש בחודשיים
האלו: התל -אביבים חזרו לאכלס את הפאבים בטיילת והירושלמים את
קו 18, בבאר שבע כמובן כלום לא השתנה. סטיקרים של "כהנא טעה"
ו"כמה מחבריי הטובים ביותר הם פלסטינים" צצו כפטריות אחרי הגשם
(או אחרי מקלחת צבאית).
עד שבוקר אחד לסיגלית נמאס להיות זו שמחלקת את העוגיות והיא
רצתה להיות זו שמטיסה את המטוס.

אז נתתי לה להטיס, בין כה אני לא טייס מי יודע מה,ליתר דיוק
כשאני עשיתי את מבחן הקואורדינציה לקורס טייס המאבחנת יצאה
לשתות קפה באמצע, ועדיין הספיקה לחזור בזמן לראות אותי נאבק עם
המכשיר. סיגלית הטיסה את האולטרא לייט מעולה, אבל כשהיינו מעל
מפקדת כוחות הביטחון הפלסטינית סיגלית טסה נמוך, יותר מדי
נמוך. "סיגלית את חייבת להתרומם טיפה." אמרתי לה. "למה? ככה
אפשר לחלק יותר טוב" היא אמרה. "אבל את לא מבינה ... העוגיות
עושות אותם שמחים... ובזמן שמחה פה..." צרור יריות מהקרקע קטע
את השיחה וחורר לנו חור גדול בכנף השמאלית. סיגלית גילתה
כישורי טיסה מופלאים והנחיתה אותנו רק עם כמה עצמות שבורות
באזור שדרות.
"...יורים באוויר " המשכתי את המשפט בזמן שהיינו באמבולנס
לסורוקה.

...אז ככה התפספסה עוד הזדמנות לשלום עם הפלשתינאים. תוך שבוע
החמאס נכנסו שוב לקריז וכרוז שיצא באל-ג'זירה כבר הודיע שאם הם
לא יקבלו "עוגיות מבסוט" תוך שבוע הם יחזרו להתפוצץ בטיילת. את
הסטיקרים החדשים שיצאו החליפו הסטיקרים "אל תתנו להם מהמול"
ו"ערבי טוב זה ערבי מבסוט". אני חזרתי מהפציעה בול בזמן כדי
להספיק עוד למועדי ב' שנשארו לי ,לבת-מזל שריקי שיחק המזל והיא
זכתה בטוטו ופתחה קונדיטוריה למהמול בבוורלי הילס. וסיגלית?
סיגלית "של הלילה" לקחה פיקוד והצליחה לגרום לסיגלית "של היום"
לעבור את הקורס בכימיה אורגנית ,אבל יום לאחר שהיא קיבלה 86
במבחן ורשמית עברה את הקורס היא פרשה מהתואר והלכה ללמוד מדעי
ההתנהגות...