בעיקרון אפשר לחלק את העולם לשלושה סוגי אנשים:
אלו שהמקצוע שלהם אהוד על כולם מתוקף המקצוע (מלצרים, מוקדנים
בפלאפון, חשפניות...), אלו שהמקצוע שלהם יכול היות אהוד או
שנוא, תלוי באדם (מורות, רופאים, מוכרי פלאפל), ואלו שבהגדרה
המקצוע שלהם הוא של מניאקים (ספרניות, שופטי כדורגל, אנשי מס
הכנסה למיניהם...). אה, ויש את פקחי החניה - חשבו בעבר לצרף
אותם למניאקים אבל הגיעו למסקנה שזאת תהיה המעטה.

אבל היא הייתה משהו שונה. היא לא הייתה מבואסת מהמקצוע שלה,
היא דפקה דו"חות בכיף. לפני חמש שנים היא הייתה רופאת שיניים
וגרמה סבל לעשרות מטופלים אבל זה לא הספיק לה ולאחר התלבטות
קצרה היא עזבה הכול והלכה להיות פקחית חנייה. מאז היא כבר
ארבע-חמש שנים ברצף עובדת מצטיינת, לא היה לה אלוהים לכלום
ולאף אחד. ליתר דיוק, כשאלוהים חילק את המצפון היא בדיוק צעקה
על כמה אנשים שעמדו בתור לשכל. לא היה דבר בחייה שנתן לה יותר
הנאה מלראות את הפרצוף של מישהו שהרגע גילה שגררו לו את האוטו,
או יותר טוב, אם הוא לא מבין שגררו לו את האוטו ועדיין מחפש
אותו.

איציק נולד וגדל בתל-אביב, מה שאומר שהוא כבר ראה הרבה חארות
בחיים שלו. הוא החזיק פיאט שהייתה בגיל של סבתא שלו והיה קשור
אליה מאוד. "גילה" הוא קרא לה, על שם גילה גמליאל, "כי דפקו
אותה כבר מכל הכיוונים", הוא תמיד הסביר. איציק עבד בצער בעלי
חיים והיה מאחר סדרתי, פשוט לא היה יכול לקום מוקדם בבוקר.
ברחוב של איציק לא הייתה אף פעם חניה והרבה פעמים הוא נאלץ
לחנות כמה בלוקים וללכת ברגל הביתה. אבל הוא לא היה מאלה
המתלוננים. כלומר, לא עד שהיא הגיעה לשכונה.

לפני חודש היא החליטה לקנות דירה ברחוב של איציק, ומאז החיים
שלו השתנו מהקצה אל הקצה. בבוקר תמיד הייתה קמה לפניו, סידורי
בוקר ובדרך לעבודה, ואז היא הייתה רואה את "גילה". זה אפילו לא
היה אזור העבודה שלה, אבל ככה זה מניאקים, היא פשוט לא יכלה
להתאפק.
כל בוקר איציק היה מתעורר, מגיע לאוטו ורואה דו"ח על החלון. על
מה הוא לא קיבל דו"ח חניה? קרוב מדי למדרכה, רחוק מדי, קרוב
מדי לצומת, בלי כרטיס חניה. תוך חודש הוא כבר הכיר את כל
הסעיפים האפשריים לדו"ח.

על כוס בירה בפאב שמע איציק את ראובן אומר: "אל תהיה פראייר,
זאת תוכנית מצוינת", אמר ולקח עוד שלוק גדול מהבירה. איציק היה
יותר מודאג, אחרי הכול לו יש את החלק הקשה בתוכנית אבל אז מירב
התערבה: "תקשיב, התוכנית הזו מושלמת, תאמין לי שאחרי זה היא
כבר לא תציק סתם לאנשים." מסתבר שאפילו אדם רגוע ותמים כמו
איציק אפשר להוציא מדעתו אם אתה פקחית חניה.

למחרת התעורר איציק שלא כהרגלו מוקדם עם הציפורים בבוקר, בדיוק
בזמן לשתות קפה ולתפוס עמדה לקראת ההצגה הטובה ביותר של היום:
קבלת הדו"ח של עצמו. הוא חיכה ולא התאכזב. כמו שעון, בשבע
בבוקר היא כבר הגיעה ל"גילה" שחנתה במקום מותר, עם תווית חניה.
היא עמדה עם המבט המחפש בעיניים.
"נראה לי שהוא חונה קרוב מדי לצומת", הוא אמר וגיחך לעצמו.
"יכול להיות, אבל אין לי איך למדוד", המבט המתוסכל בעיניים שלה
אמר הכול. "במקרה הכינותי מראש סרט מדידה", איציק זרק את החכה
וחיכה לראות אם היא תאכל את הפתיון. "תוכל לעזור לי למדוד אם
אתה כבר עומד שם ולא עושה כלום?" היא שאלה בחינניות הרגילה
שלה. הפתיון נבלע...

וכך, במשך שבוע, כל בוקר ירד איציק בזמן כדי לראות את עצמו
מקבל דו"ח ולעזור לה ברעיונות חדשים. עד שלבסוף בסוף השבוע הוא
העז: "מה את עושה כשאת לא מחלקת דו"חות?" הוא שאל בטון
משועשע.
חמש דקות של התלבטויות ליוו את השאלה, ואז לשמחתו של איציק היא
השיבה: "למה? מה אתה מציע?"


שוב בפאב: "לאן לוקחים את המניאקית לדייט?" נשאלה השאלה ושלושה
פרצופים מהורהרים ושתויים אימצו את מיטב מוחם כדי לענות. למחרת
איציק הזמין אותה לראות סרט, "החוש השישי". כשאסף אותה היא לא
נראתה מתלהבת במיוחד. וגם לא בחלק הראשון של הסרט עד ההפסקה.
"סרט לא משהו", היא אמרה לאיציק. "כן, לא משהו, והחלק הכי גרוע
זה שזה ברור שברוס וויליס כבר מת." הוא צעק באולם הקולנוע שהיה
עד אותו הרגע שקט בהמתנה לחצי השני של הסרט. עשרות פרצופים
המומים ומעוצבנים החלו להופיע מסביבו וצעקות על זה שהוא הרס
להם את הסרט מיד ליוו אותם. חיוך גדול הופיע על הפנים שלה. זו
הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה אותה מחייכת. אכן, היה משתלם ללכת
גם להצגה ראשונה, התוכנית עבדה כמו שעון.

היו להם את הדייטים הכי מוזרים. במשך שבועיים שהם יצאו יחד הם
הספיקו להיות בבית המשפט, להתלוות למעקלים של מס ההכנסה, להרוס
ארמונות חול בים, ואפילו הגיעו לבקו"ם לצעוק "בשר טרי"
למתגייסים החדשים. כל ערב היו יוצאים להליכה, עם המצלמה ופנקס
הדוח"ות כמובן. האמת היא שהוא אמנם לא אהב את כל הדברים האלו,
אבל הוא אהב את זה שהם גרמו לה לצחוק. באופן מוזר הוא ראה צד
אחר שלה, צד שהוא לא כזה נורא.

"גם מניאקים הם אנשים", אמר איציק בהפסקת פרסומות בכוכב נולד
בבית של מירב. "כן, הם אנשים מניאקים", אמרה מירב תוך שהיא
לועסת משהו לא מזוהה שלטענתה היה פעם עוגה. "אני לא מאמין, מה?
אתה עובר לצד שלהם?" ראובן המשיך. "אני לא מבין למה חייבים
להיות צדדים?" "כי הם מניאקים! מה לא ברור?" ראובן התחיל
להתעצבן. "ומבחינתי אם אפשר, ברגע שנגמור עם ההתנתקות
מהפלשתינאים, אני אהיה הראשון ליזום התנתקות מהמניאקים, וכל
המוקדם הרי זה משובח." איציק רצה להסביר לו שיש גם צד שני אבל
הרגיש שאין מקום לדיאלוג בשלב זה, וחוץ מזה, הרייטינג של נינט
אצל מירב וראובן היה גבוה אז הוא החליט לדחות ליום אחר.

למחרת הוא פגש אותה שוב, והם יצאו להליכת הערב שלהם. בסוף
נעמדו ליד הבית שלה. "אתה רוצה לעלות אליי?" היא שאלה ולשניהם
היה ברור למה הכוונה. המתח היה שם מההתחלה, אין מה להגיד. היא
אולי הייתה מניאקית, אבל מניאקית עם טוסיק מושלם.

כשעלו היא הציעה לו קפה, אבל עוד לפני שהמים בקומקום החשמלי
הספיקו לרתוח הם היו בחדר השינה.
לאיציק זה היה בוודאות הסקס הכי טוב שהיה לו אי פעם, וזה לא
שהיה לו מעט, הם פשוט היו זוג מושלם במיטה.
לבקשתו היא נשארה רק עם הכובע של הפקחית והשרוך, והוא הרגיש
שכל הפנטזיות שלו מתגשמות בערב אחד.
היא הייתה עייפה ונרדמה לפניו, שרועה, עירומה לגמרי פרט לכובע
והשרוך.

בזמן שישנה הוא הסתכל עליה. היא נראתה כל כך תמימה כשישנה, ואי
אפשר היה לזהות אפילו שביב מניאקיות. הוא הסתכל בתמונות שצילם
במצלמת הפקחית שלה, המצלמה שהיא תיקח מחר למדור עם כל תמונות
הרכבים שקיבלו דו"חות, המצלמה שאיתה הוא צילם את התמונות שלה
בעירום כשהיא ישנה, זאת שתביא לו ולכל השכונה את השקט... נקמה
מתוקה.

כאן היה אמור להסתיים הסיפור אלא שבני האדם הם לא צפויים וגם
לא איציק...
בעודו מנסה להירדם, הוא לא יכול היה שלא להרהר בשבועיים שעברו,
החיוך שלה כשהרס לאנשים את הסרט, איך לימדה אותו לחסום אנשים
בחניה, איך הלכו בלילה עם צבע כחול ולבן וצבעו את המדרכה
ובבוקר דפקו יחד דו"חות לנהגים ההמומים שהתעוררו למציאות חדשה.
הוא חשב עליה, על הרגעים הקצרים והארוכים, על השתיקות
והחיוכים, על הנשיקות והליטופים, חשב והבין שהוא לא יכול
להמשיך בתוכנית.

בחודשיים שחלפו מאז הלילה ההוא שבו איציק צילם ומחק את התמונות
הם בילו המון זמן ביחד. ראובן ומירב צחקו עליו שהוא כרת ברית
עם השטן ושכדאי שימצא דרך לכפר על חטאיו. היא כמובן המשיכה
בשגרת יומה ואיציק המשיך לקבל דו"חות חדשים על האוטו כל יום.
האמת היא שנמאס לו לקבל אותם אפילו אם לא באמת התכוון לשלם,
והוא רצה לספר לה את האמת על האוטו שלו אבל חיכה להזדמנות
המתאימה, בכל זאת יהיה קשה להסביר לה למה הוא עזר לה לתת דו"ח
לעצמו.

את יום כיפור של אותה השנה הוא בילה לבד בדירה שלו. ראובן
ומירב אמרו לו שכדאי מאוד שהוא יצום אחרי מה שעשה והוא החליט
לקחת את זה ברצינות, אבל לאיציק היה רשרוש בלב, הוא ידע את זה
מזמן, עוד מצו ראשון, כמו צונאמי גדול שמתחיל מגל קטן, גם
הרשרוש החליט להפתיע. התקף לב, ביום כיפור, מדברים על חוסר
מזל... הוא הרגיש את הלב מתכווץ וכאב חזק בחזה. הוא ידע שייקח
לאמבולנס זמן להגיע, אולי יותר מדי זמן, והוא הרי גר קרוב לבית
חולים. הוא תלש את המפתחות מהקיר וירד בחצי ריצה למטה.
הכאב בחזה הלך והתחזק. הוא בקושי זחל ברחוב את המטרים עד לאוטו
בעוד להקה של ילדים מעצבנים על אופניים מנסים לדרוס אותו. ואז,
כשעבר את הסיבוב וחיפש את "גילה", חיכתה לו הפתעה.
הוא הרגיש את הלב פועם בכוח, מנסה להיאבק בכל כוחו בגורל שנגזר
עליו בעוד המוח מנסה להגיע אותו. "גילה" לא הייתה שם, במקומה
עמד מקום חניה ריק.
הוא חייך את מה שהבין שיהיה החיוך האחרון של חייו. הוא לא
האשים אותה, היא לא ידעה שזה האוטו שלו, ובכלל ככה זה מניאקים,
הם פשוט לא יכולים להתאפק...