"תבוא, יהיה כיף, אנחנו אומרים לך, לא תצטער.", "לא נראה לי...
ממש, אבל ממש, אין לי כוח היום." "בסדר, זה מהימים האלו... אבל
תאמין לנו שתהנה. תמיד אתה מתלונן שאין לך כוח לבוא ובסוף אתה
נהנה." הם חזרו והפצירו בי, היה להם מבט כזה מרוגש בעיניים
והיה לי קשה לסרב. "אבל חום אימים בחוץ, וחוץ מזה יש לי מלא
סידורים לעשות." העיניים שלי לעומת זאת אמרו כולן תשישות, עם
קצת עצב שהיה חבוי שם מאחור, לא מוכן לצאת בשום מחיר. "הבאנו
לך "קרנבל" כמו שאתה אוהב, גם בטעם אפרסק." קרנבל היה אמנם הזן
הנחות ביותר של שמפניה שקיים על פני האדמה, ואפילו הכינוי
"שמפניה" לא נראה ממש תואם כשאתה שותה תרכיז של אפרסק או לימון
עם 3% אלכוהול, אבל אין דבר ששימח אותי יותר בשנים האחרונות
מללגום שניים-שלושה בקבוקי קרנבל ולתת לבועות לעלות לראש
ולעשות את העבודה... אז באתי. ככה התחיל אחד הימים הכי ארוכים
בחיי... מסיבת הרווקים שלי.

התלבשתי בקושי, מירית כבר לא הייתה בחדר כשהם העירו אותי,
העפתי מבט בשעון, שש בבוקר!!! זה רק חלום, אמרתי לעצמי, לא
יכול להיות שהחברים שלך העירו אותך ביום שישי בשש בבוקר והם
רוצים לקחת אותך לאלוהים יודע איפה למסיבת רווקים. בראש
הסתובבה המחשבה שאם אני אשתף אתם פעולה אז החלום ייעלם בזמן
הקרוב ואני אוכל לחזור לישון בשקט ולחלום את השטויות הרגילות
שלי. אבל אז, אחרי ששכנעתי אותם לתת לי לפחות לשתות קפה, ראיתי
אותה, הקדמתי קנה לוושט, הקפה היה חם, ומרגוליס ואולגה שהיו
סביבי קיבלו שפריץ קפה לפנים. "דורית, מה מביא אותך לפה?"
שאלתי, מסרב להאמין. "לא חשבת שאני אפספס את מסיבת הרווקים
שלך, נכון?" היא אמרה, ועוד לפני שהספקתי לענות הוסיפה "אז
לקחתי יומיים שלושה חופש ומטוס לארץ, והנה אני פה." בשלב הזה
שני דברים כבר היו ברורים לי מעבר לכל ספק: אחת - אני לא חולם,
ושתיים - זה הולך להיות יום ארוך מאוד.

"טוב, מה? אין לנו את כל היום... בעצם יש, אבל אנחנו בפיגור
בלו"ז." דורית מייד התחילה לקמב"ץ את העניינים. כמה ברור, יש
כבר לו"ז מתוכנן לכל היום... דורית, בוא נגיד, הייתה קצת
פנאטית, ראיתי אותה כבר מתכננת כמה אירועים בעבר, פחד
אלוהים!!! לא יודע למה, אבל גם עשר שנים אחרי הגיוס שלי לצבא
עדיין כשראיתי אותה הייתי תמיד ממושמע ועומד בזמנים כמו בימים
ההם שבהם כל לילה הייתי רץ לעץ שהיה ממש רחוק מהבסיס וחזרה
בצעקות: "אני לא מכיר שום עץ של גולני". ככה מצאתי את עצמי
במכונית שהייתה אחת משלוש בדרך ליפו. אם כבר, אז נשלים קצת
שעות שינה. עוד לא הספקתי להגיע לשלב ה-REM ומישהו מעיר אותי.
כן, זו הייתה דורית. הדלת של האוטו נפתחה ודורית מלמלה משהו על
משימה. חמש דקות אחרי זה, כשהמוח התעורר מהשינה, מצאתי את עצמי
על ספסל איפשהו ביפו. אף אחת מהמכוניות לא הייתה שם, וביד
החזקתי פתק. "בוקר טוב עמית, המשימה שלך, אם תרצה לקבל אותה
(וגם אם לא) היא להגיע למקום הדייט הראשון שלך עם מירית", היה
כתוב בפתק, בכתב הקטן והצפוף הזה של דורית, הכתב שלבדו היה
יכול להוציא אדם שפוי מדעתו...

דורית בדיוק לקחה מטוס לארץ מארגון ה"MARLBORO ADVENTURE"
בדרום אמריקה, ומסיבת הרווקים שלי הייתה רק עוד משימה קטנה
בשבילה, כמו שאומרים: "צעד קטן לדורית, מרחק הליכה ענק לעמית."
ניסיתי להיזכר בדייט הראשון שלי עם מירית... זה היה רק לפני
שנה. למה בחורות באמת מאמינות שצריך לזכור את כל הדברים האלו?
תהיתי, מפשפש במעמקי הזיכרון. אה, איך אפשר לשכוח, בפעם
הראשונה שיצאתי עם מירית היא הזמינה אותי לתל-אביב לחגוג איתה
יומולדת, קבענו במועדון "התאטרון" ביפו, שבדיוק באותו ערב אירח
מסיבת סיום קורס קציני שלישות, היינו שנינו ועוד חברה שלה,
עמדנו בתור וחיכינו לסדרן מטופח להפליא שיסנן אותנו פנימה.
מירית והחברה אמרו שהן הולכות לעשות עיניים לסדרן בצד השני כדי
להיכנס ואני חיכיתי, בוהה במשהו עם פחות בד מהשפצור של הדסקית
שלי בצבא שמישהו לבש בתור גופייה. "אתה רוצה להיכנס?" לא רק
מטופח, גם קורא מחשבות, הסדרן הזה, חשבתי לעצמי... "כן, אני רק
אקרא לבנות." השבתי, וראיתי את המבט בעיניים שלו משתנה. נכנסנו
פנימה באמצע ריקוד זוגות, אבל לא הזוגות שאני הייתי רגיל
לראות. לקחו לי כמה דקות ועוד כמה שירים עד שהגיע YMCA ואז
קבעתי בנחרצות: "אנחנו במסיבת גייז." מירית הייתה עסוקה מדי
בלרקוד ולשתות כדי לשים לב. "וואלה, לא נורא", היא אמרה,
"מוזיקה טובה." ואני רק ניסיתי להבין אם הכתובת "מסיבת גייז"
הייתה על הקיר כשהסדרן העדיף אותי על פני שתי הבנות, וכמה
למעשה מתוך הנוכחים עברו בהצלחה קורס קציני שלישות.

טוב, אז ל"תאטרון", אבל איפה אני בכלל? ואז זיהיתי את
"אבולעפיה"! אושר גדול! לפחות משהו לאכול, ואז אמצא מונית
ל"תאטרון"! אלא שאז נזכרתי, אין לי גרוש עליי, וגם לא פלאפון.
חרא!!! נגזר עליי ללכת חמישה ק"מ בחום שהלך והתגבר... אחרי ק"מ
וחצי התייאשתי, עצרתי באיזה בית קפה שהיה מלא באנשים משחקים
שש-בש. "אפשר כוס מים?" התחננתי לבחור בדלפק. "תן לו בכוס
בלסטיק!" הבחור השתכנע לאחר מבט ממושך בפנים האדומות שלי ביום
שישי בבוקר באמצע יפו. "אתה מחבש משהו?" הוא שאל במבטא כבד.
"על מה משחקים?" שאלתי אותו בחזרה. "על מה? על קלבים של "חבורת
הזפל", על בקלאווה, על כסף אלא מה?" הוא צחק. "אין לי כרגע
כסף, אבל מילה של כבוד שאני בא לשלם אם אני מפסיד", אמרתי
למישהו שישב בשולחן לידי.

קראו לו יוסוף, שזה בעצם יוסף, הוא טרח לציין את זה לפחות
שלוש-ארבע פעמים. הוא נהג מונית מיפו, ומשחק שש-בש בזמנו
הפנוי. לפי המהירות שבה הוא שיחק היה לו הרבה זמן פנוי. "אתה
לא יודע לשחק", הוא קבע אחרי חמש דקות משחק.
"אתה לא יודע לבנות בתים", הוא הסביר מייד, "משחק כל הזמן
בתוח". חשבתי על זה. למה אני לא בונה בתים? "תמיד הייתה לי
בעיה להתמסד", ספק צחקתי ספק אמרתי. פתאום הרגשתי את המחנק -
אני הולך לבנות בית, לא כזה של השש-בש, אחד אמיתי, עם מירית...
"אתם, לכם בטח אין בעיה כזאת, עם ארבע הנשים שלכם..." שאלתי
אותו. "תראה, לפני האישה הראשונה הייתה לי בעיה להתמסד, אבל
אחרי השלישית זה נהיה קל יותר", יוסוף צחק. "וואלה, תאמין לי,
לא יודע איך אתם עושים את זה, אם אישה אחת זה מרגיש כלא, ארבע
זה בטח מרגיש מאסר עולם." "מה קרה, מבחד? לא רוצה להתחתן?
להפיא ילדים קטנים לעולם?" טיפת זעה ירדה לי במורד המצח, אבל
לא, זאת לא הייתה טיפה חמה, זאת הייתה זעה קרה. הפחד, אין מה
להגיד, בשביל מישהו עם שם של פלוץ, יוסוף היה ממש הפרדי קרוגר
של החתונות.

מהלך אחד לסיום, יוסוף רק עם שני חיילים בבית, לי יש עוד
ארבעה. "אתם היהודים, משחקים שש-בש לפי עקרונות של "חומה
ומגדל", אין סיכוי שאתה מנצח", יוסוף אמר בעוד כל יושבי בית
הקפה מצטופפים לראות את המהלך. לקחתי את הקוביות, ניערתי,
העברתי מתחת לבית השחי, מעל הראש, נשפתי עליהן ובסוף זרקתי.
לקח לקוביות חצי דקה להיעצר, אבל כשזה קרה לבסוף הבנתי שאם יש
אלוהים לשש-בש אז הוא יהודי. שש-שש, אני לא זוכר ניצחון מתוק
כל כך הרבה זמן. "טוף, נו, לאן אתה רוצה שאני אקח אותך?" יוסוף
מילא את חלקו בהתערבות.

בדרך לתיאטרון יוסוף תחקר אותי קצת על הנסיבות שהביאו אותי
לנצח את אלוף תחנת "מוניות יפו" פעמיים ברצף בשש-בש. הסברתי לו
על מסיבת הרווקים ועל דורית. לפני שהוריד אותי במועדון נתן לי
את מספר הטלפון שלו והשביע אותי שאם תהיה חשפנית מעורבת שאני
ארים לו טלפון. הגעתי למועדון, בבוקר לא ממש מקום הומה אדם,
ועוד בשמונה בבוקר. בעודי עומד ומחפש מה לעזאזל אני צריך
לעשות, המבט שלי נחת על השלט של ההומלס שישן ליד המועדון. "אז
הגעת למועדון, וזה אומר לנו המון. אבל כדי שהמשימה אכן תושלם,
דבר עם המציל של חוף בת-ים." וואלה יופי, נהיו פיוטיים...
בעודי מנסה לתפוס טרמפים לים תהיתי איך מה שהתחיל כתירוץ של
גברים אמריקאים להביא חשפנית ולבגוד בנשים שלהם בפעם האחרונה
(לפני החתונה), הפך להיות הסיוט של יום שישי בבוקר שלי.

למה חוף בת-ים? כנראה כי מירית הייתה בת-ימית (ולא חוב"תית
חס-וחלילה) ושבת אחת שכנעתי אותה ללכת לים. מירית אהבה את הים,
אבל לא אהבה את המים. הם תמיד נראו לה רטובים מדי. היה לנו
מזרון-ים והיא הייתה תמיד עליו בזמן שהפרצוף הסובל שלי ברגע
שהמים עברו לי את קו הבגד-ים נתן לה מושג לגבי כמה הם קרים.
שם, במים הקרים, עם כל עם ישראל בתור קהל, הייתה התקופה הכי
חמה שלנו. ניצוצות עפו והיינו כל-כך יפים יחד שאפילו צלם של
איזה מקומון בת-ימי צילם אותנו פעם, או שאולי זה היה כי מירית
הלכה מכות עם איזה ילד קטן שפינצ'ר לנו את המזרון ים.

תפסתי טרמפ לחוף בת-ים. השעה הייתה כבר 11 בבוקר והייתה תנועה
ערה. "אלמוג, תעצור רגע שאני קונה לנו קאמל!" צעקה ימית, פרחה
צעירה בלבוש מינימלי, קצת אחרי שהיא, אלמוג, חופית וגל עצרו לי
טרמפ. ישבתי באוטו וחשבתי שהטרנד הזה של הפרחות לתת לילדים
שמות של הים הוא מעין קונטרה שלנו הישראלים לשמות של הבחורות
שהאמריקאים נותן לסופות ההוריקן העושות בהם שמות. חופית הייתה
בחורה מאוד עצמאית ורצה לקיוסק וחזרה רק ארבע פעמים כדי לוודא
שאלמוג יהיה מרוצה. "מאמי, אין קאמל, אז מה אתה רוצה?" "מאמי,
אין גם מרלבורו לייט, אז מה אתה רוצה?" וכך הלאה בשיטת
האלימינציה, היא ואלמוג, שהתחיל להתעצבן בינתיים, הגיעו למסקנה
שיש רק נובלס וזהו. לאחר שימית סופסוף חזרה עם קופסת הנובלס
נזכר גל, שעד עכשיו היה עסוק בלמזמז את חופית על הגב שלי במושב
האחורי, שיש לו נובלס ו"למה לא אמרתם שאתם רוצים נובלס?" מה
שרק הביא את אלמוג להתעצבן עוד יותר.

כשאלמוג עצבני, הוא מביא לידי מיצוי את כל היכולות של האאודי
החדשה של אבא, הוא לא נוסע מהר, הוא טס נמוך. במה שהייתה תצורה
מרשימה אם כי מפחידה של נהיגה ב-120 קמ"ש באזור בנוי תוך כדי
סללום מרשים בין הולכי רגל ודוכני בייגלה הגענו תוך שתי דקות
לים. אין ספק שאלמוג, אלמלא היה ערס חסר ערכים, נטול אחריות
וזרקן, היה מהחומר של קורס טיס, ואני בטוח שאם בזמן המבדקים
לקורס טיס היו שמים בפול ווליום את "פרחה במרצדס" הוא ללא ספק
היה משאיר את כל הלבנבנים האשכנזים שמתקבלים לקורס הרחק
מאחור.

חוף בת-ים כבר היה מלא אנשים כשהגעתי אליו. נפרדתי מימית
וחבורתה ווידאתי שלא הרטבתי את המכנסיים מפחד בדרך. הלכתי
לסוכת המציל בין אלפי האנשים ששרצו על החוף והתחלתי לטפס, אבל
היה שער נעול שלא אפשר מעבר לסוכה (ולא ברור איך היה מאפשר
למציל מעבר מהיר להצלת מתרחצים, אבל למי אכפת). ישבתי שם על
החוף, קצת מתסכל העניין הזה, לא מתאים לדורית לא לחשוב על זה.
אבל מה לעשות, לפעמים גם המקצוענים טועים... טוב, איך אני מגיע
לדבר עם המציל הזה? לאחר כרבע שעה בחום עלה לי הרעיון. התחלתי
ללכת לכיוון המים תוך שאני חולף על פני בחור ובחורה שהיו
עסוקים במה שנראה כמו סרט ההמשך ל"חדירה עמוקה 2" ואדם מבוגר
שהחזיק בובה מתנפחת של דולפין והיה שכוב עליה בצורה שמשתמעת
לשתי פנים. "מה קרה לך? אתה משוגע? מעיף עליי חול?!" איזה מגבת
חוף דיברה אליי. בשנייה הראשונה הייתי בטוח שקיבלתי מכת שמש
ואני רואה מגבת חוף מדברת אבל מבט נוסף הראה בחורה זקנה שהייתה
יותר מדי זמן בשמש והיא שחורה ומקומטת מספיק כדי להסתוות בצורה
מושלמת על המגבת שלה. התעלמתי בנימוס וקפצתי למים, עם הבגדים.
היה דגל אדום, והתחלתי לשחות הרחק מהחוף. זה, חשבתי, בטוח
ימשוך את מבטו של המציל שהיה עסוק באותו זמן בהערות כמו "את,
את עם הכובע, צאי מהמים..." תוך שהוא מתעלם באופן מוחלט
מהעובדה שהבחורה היחידה בלי כובע בים באותו יום הייתה מגבת
החוף המדברת.

לאחר שכבר הייתי בחצי דרך לקפריסין החלטתי לשנות טקטיקה.
התחלתי לעשות את עצמי טובע, הרמתי ידיים באוויר ונופפתי, צללתי
קצת ושוב עליתי. ושום דבר, אין תגובה. העפתי מבט ואז ראיתי שיש
איזה כוסית מול סוכת המציל. אין ספק שזה לא זמן טוב לטבוע.
חיכיתי במים שהכוסית תלך ואולי תשומת הלב תחזור. לאחר שהלכה
ניסיתי שוב לדמות טובע, אבל כבר הייתי עייף והחום התחיל
להשפיע. בהתחלה חשבתי שאני מדמה טובע אבל אחרי כמה דקות כבר
הרגשתי חולשה ועייפות. לעזאזל, אני באמת טובע! ניסיתי לשחות
חזרה לחוף אבל כבר לא היה לי כוח. ואז, מרחוק, ראיתי את המציל
יורד למטה בריצה ופותח את השער של הסוכה שלו, מים נכנסו לגרון
שלי והרגשתי את הכוחות האחרונים שלי נגמרים, תוך שאני רואה את
המציל מתחיל בריצה לכיווני שהייתה דומה לפתיחה של "משמר המפרץ"
אבל בהילוך איטי... ואז שחור.

טעם חזק של אריסה העיר אותי. כשפקחתי את עיניי שוב ראיתי קלוז
אפ של הפנים של מישהו והפה שלו דבוק לשלי.
לקחה לי עוד שנייה להבין שמדובר במציל המהולל שלי ושהוא אכל
משהו ממש חריף לא מזמן. דחפתי אותו מעליי בעוד אני מקבל
שריקות, מחיאות כפיים וצעקות שמחה מכל החוף שבינתיים התגודד
לראות את ההצגה הכי טובה בעיר.
"אתה בסדר?" הוא שאל. ההכרה שבה אליי לאט ואז ראיתי שמשה, ככה
הוא הציג את עצמו אחר כך, הוא לא ממש תואם דיוויד הסלהוף
הישראלי. ת'אמת? אף פעם לא חשבתי שיהיה אכפת לי מאיך גברים
נראים אבל מסתבר שכשהפה שלהם דבוק לשלי אולי בכל זאת יש לי
העדפות.

משם הוא העביר אותי לסוכת המציל והציע לי לשתות משהו קר. לא
ברור לי למה, לאור כל מה שעברתי, עדיין היה אכפת לי, אבל הייתי
מכוון משימה... שאלתי אותו אם דיברה אתו מישהי בשם דורית היום
ואם יש לו משימה בשבילי. בשלב הראשון הוא חשב שאני עדיין ממלמל
דברים בלי הכרה אבל אחרי הפעם השביעית ששאלתי הוא נזכר שיש
מציל גם בצד השני של החוף. טלפון מהיר ליוסי, המציל השני,
הבהיר את העניין - המשימה נמצאת אצלו וכבר כמה שעות הוא מחכה
לי שאבוא. חרא! אני לא מאמין שנתתי לגבר מבוגר עם ריח פה של
אריסה לנשק אותי סתם!!!

כשיוסי הקריא לי בטלפון את המשימה הבא הופתעתי. "אתה כבר קרוב
לסוף הסיפור, חפש בבילינסון את ד"ר עאבד מנסור." ד"ר עבד
מנסור? מה לי ולו? באמת שלא היה לי מושג. למזלי לפחות מישהו
טבע בחוף של יוסי ונזקק לנסוע למיון בבילינסון, ככה שהיה לי
טרמפ. הגעתי למיון בבילינסון, שהיה עמוס באותו יום בשלל מקרי
דקירה וטביעה. "אני מחפש את ד"ר עאבד מנסור", אמרתי בקבלה.
"ד"ר מנסור עסוק כרגע במקרה דחוף והוא תיכף יתפנה אליך."
קיבלתי תשובה קצרת רוח. לאחר כחצי שעה של המתנה בא ד"ר מנסור
לראותי עם חיוך גדול מרוח לו על הפרצוף. "שובב, עוד פעם אתה
פה?" הוא שאל מרוצה. כשראיתי אותו ישר נזכרתי. סירבתי להאמין
שמירית סיפרה להם על זה, אבל בכל זאת כנראה שכך היא עשתה...

את ד"ר מנסור פגשתי לראשונה בשנה ב' של האוניברסיטה, שלא
במתכוון. בשנה הראשונה אחרי שהכרתי את מירית לא יצאנו יותר מדי
מהמיטה. אפילו הדייט הראשון שלנו בא חודשיים אחרי שנפגשנו
כתוצאה מיום עמוס סקס מעורר תיאבון כשנגמר האוכל בבית ולא
הייתה ברירה אלא להתלבש ולצאת ל"ניו-יורק, ניו-יורק" ולאכול
איזה סטייק עסיסי. באחד הלילות ניסינו קשירות, ליתר דיוק מירית
ניסתה אותן עליי... בהתחלה הכול היה טוב אבל בדיוק כשנכנסנו
לזה הזווית של היד שלי התעקמה. כאב חד הכה בי והתחלתי ליילל
כמו תינוק. אותה פציעה שהופיעה בטירונות חזרה, הכתף שלי יצאה
מהמקום. מירית סירבה בהתחלה להאמין ואמרה שאפסיק להיות תינוק
ואתן לזה צ'אנס. רק אחרי שכמה דמעות התחילו לרדת היא האמינה.
וככה מצאתי את עצמי קשור למיטה, ערום לגמרי, עם כתף פרוקה
וחברה שצוחקת כמו מטורפת. אחרי שסיימה לצחוק, מירית שאלה אותי
מה אני רוצה לעשות. ניסיתי להחזיר את הכתף למקום בכוחות עצמי
תוך שמירית עדיין מתגלגלת מצחוק. "ידעתי שאתה זקנצ'יק, אבל לא
ידעתי שצריך להיות כל כך עדינה איתך", היא אמרה. לבסוף החלטנו
ללכת למיון. מירית התלבשה מהר והייתה מוכנה ללכת. "אהההם, אולי
תעזרי לי..." הצבעתי על הבגדים שלי שהיו זרוקים על הרצפה, לא
יכולתי להזיז את היד ובטח לא להתלבש. מירית עזרה לי להתלבש
ויצאנו מהחדר שלה, אומרים שלום לשלוש השותפות שלה לדירה
שהתעוררו, ספק אם מהצחוק של מירית או מצרחות הכאב שלי. במיון
פגשנו את ד"ר מנסור, שהיה משועמם ביותר במשמרת לילה. אחרי
בדיקה קצרה ביותר, שכללה מעט התבוננות בכתף שלי והרבה התבוננות
במירית, שחתכה פינות ובאה בלי חזייה, הוא שאל: "איך זה קרה?
איך נפרקה הכתף באמצע הלילה?" מירית כבר עמדה לספר לו את האמת
בשלב שסימנתי לה שיהיה רצח אם היא תעשה זאת ובמקום זה אמרתי לו
שהעברנו את הספה של מירית. הוא נראה מאוד לא מסופק מהתשובה
וככה, בדיקה שיכלה לקחת עשר דקות ארכה שעה, תוך שכל עשר דקות
הוא מוודא שאני עקבי בתשובה שלי לגבי איך קרתה התאונה.

עכשיו, שנה וחצי אחר כך אני פוגש שוב את ד"ר מנסור. "יש לך
משימה בשבילי?" ניסיתי להיות ענייני כדי לא לאפשר לו לשאול
אותי שוב על הנסיבות המצערות של התאונה. "בטח, אפל לפני זה,
תספר לי איך אתה פרקת אז את הכתף", הוא ענה. ניסיתי לשכנע אותו
בכל מיני דרכים אבל הוא לא השתכנע והפיוז שלי אחרי יקיצה
מוקדמת, טיסה באאודי של אלמוג וטביעה מהולה באריסה התחיל
להתקצר. "אתה באמת רוצה לדעת? אז ככה: החברה שלי קשרה אותי
למיטה ועשינו את זה כמו שפנים, עד שמרוב כיף הכתף שלי יצאה
מהמקום! עכשיו אתה מרוצה?!" צעקתי. המבטים של כל היושבים
בהמתנה למיון הופנו אליי עכשיו. לקח להם שנייה להגיב ואז, איך
לא, מחיאות כפיים... אני מוכן להישבע שאפילו ראיתי מישהו נכנס
עם ראש פתוח ודם נוטף ממנו כמו מזרקה שהתחיל לצחוק כמו מטורף.
"ידעתי, ידעתי שלא הזזת שום ספה", הוא אמר וישר רץ לאחות
שהייתה במשמרת לגבות את דמי ההתערבות שהם פתחו עוד אז.

ד"ר מנסור נתן לי את הפתק עם המשימה שלי. "עכשיו שיצאת
מהאזיקים והקשירות, נגמרו המשימות. לכן אספנו כמה חברים ויצאנו
להרים, שם לך אנו מחכים. בחוץ מחכה לך הסעה, אז ניפגש בעוד
שעה." היה כתוב בפתק, עדיין בכתב הצפוף והמתסכל של דורית.
יצאתי החוצה מהמיון ואכן מונית חיכתה שם עם שלט: "החתן -
לכאן!" התיישבתי במונית, אמרתי שלום של נימוס לנהג ויצאנו
לדרך. אפילו לא עניין אותי לאן אנו נוסעים. הייתי שקוע
במחשבות. השלט הזה הבהיל אותי. "החתן" זה אני? כל הטיול הזה
למיון הזכיר לי את הימים האלו עם מירית, הימים שבהם היינו כל
כך מאוהבים, הלילות האלו שהיינו מבלים במיטה, כל כך הרבה
צחוקים היו לנו, כאילו היינו יחד שנים. נראה היה שמתישהו
ייגמרו לנו נושאי השיחה אבל זה מעולם לא קרה. אבל אז באה תקופה
אחרת, תקופה של לחץ, תקופה של סרטים, מירית הייתה אדם שונה,
אני חושב שהיא עדיין אהבה אותי אבל כבר לא ראו את זה. היינו
עסוקים בלריב, 25 שעות ביממה, על כלום. לא ברור איך זה קרה,
אבל הפכנו לשגרה, לא שגרה כיפית של שני אנשים אוהבים, אלא שגרה
מתסכלת של לריב ולהשלים. "לאן הכול הלך?" שאלתי את עצמי בקול
רם לא פעם, ללא תשובה. היו שאמרו לי שככה זה, שהאהבה דינה
להתקרר בסוף, אבל לא יכולתי להאמין לזה. בהתחלה האשמתי את
מירית ואז את עצמי, אבל מי שלא האשמתי לא עזר. באותו רגע נראה
היה שיש רק דבר נכון אחד לעשות. וככה הצעתי לה נישואין. זה היה
מאוד רומנטי: על השיפון ברמת הגולן, רק שנינו, האורות של כל
רמת הגולן ברקע, ואורות נרות שכיסו כמעט את כל ההר. נראה היה
שהצעד הזה עשה שינוי ולכמה שבועות חזרנו לימים הטובים שלנו,
אבל מהר מאוד שגרת המריבות חזרה לעצמה ואולי אף ביתר שאת,
עכשיו כשגם הלחץ של החתונה הממשמשת ובאה ברקע.

כשהגענו לאיזה חור באמצע המדבר חיכו לי שם כולם, באמת כולם.
דורית לא שכחה אף אחד, ונראה היה שחוץ מעוזרת הגננת שלי מגן
עליזה, כולם נמצאים. עם האלכוהול הם לא חיכו לי, כשהגעתי רובם
כבר היו שפוכים. כל אחד שעברתי לידו מלמל משהו על מזל טוב ואיך
שהוא שמח שאני סופסוף מתמסד, אבל אני עדיין הייתי שקוע במחשבות
מהנסיעה: האם באמת זה מה שאני רוצה לעצמי? למרות שהשאלה לכאורה
הייתה טריוויאלית, היא מעולם לא נשאלה ככה. מה אני רוצה? לא מה
כולם רוצים, לא מה מירית רוצה, לא מה אימא רוצה. מה אני רוצה!
לפני שנהיה עמוק מדי החלטתי שככה זה אמור להיות, מסובך. "אין
מצב גבר, אתה פשוט דואג. זה טבעי, זה קורה לכולם! אתה חושב
שלכולם כזה טוב?" אמרתי לעצמי, היות שלא נראה היה שיש מישהו שם
במצב שיכרות שניתן באמת לדבר איתו על משהו יותר רציני מ"רחום
סומסום".

המסיבה זרמה כרגיל. אחרי שכולם סיפרו על רוב הפאדיחות שעשיתי
לעצמי עם בחורות לאורך השנים ואחרי שמנו באוזניי את כל
ההזדמנויות שהיו לי "להשחיל" עוד מישהי וויתרתי על זה, הגיע
שלב ההפתעות. דורית הבטיחה לי הפתעה עוד כשהגעתי, ומזה חששתי
במיוחד. אחרי עוד כמה טראנסים במדבר שבוודאי העירו כמה בדואים
מהסביבה, כולם חיכו ל"הפתעה". הטלפון של דורית צלצל והיא אמרה
לי שהיא רק הולכת רגע לחניון כדי להביא את ההפתעה.

לא אהבתי את הציפייה. משום מה אחרי כל מה שעברתי היום, לחכות
להפתעה של דורית היה כמו לחכות לטיפול שיניים: למרות שעוד לא
נגעו בך יש כבר תחושה של כאב. היא חזרה לאחר חצי שעה מלווה
במישהי לבושה בחלוק לבן. "הכנו לך משהו מיוחד, משהו שתוכל
להיקשר אליו יותר טוב", היא אמרה בהתרגשות. הבחורה שבאה
בינתיים השאירה את התיק בצד והתחילה לרקוד לאור המדורה. היא
לבשה חלוק מעבדה ארוך ומשקפי מעבדה. דוגרי, מההתחלה היא נראתה
לי מוכרת אבל איך שהיא התקרבה לאור של המדורה פלטתי צעקה
"מיכל!!!" היא נראתה מאוד מופתעת, כמו גם כל שאר האנשים שהיו
שם באותו הרגע. "אתה מכיר אותה?" דורית שאלה. "בטח, תרגלתי
אותה במעבדה בכימיה", אמרתי, עדיין בהלם. מיכל, שבינתיים כמעט
הספיקה להוריד את החלוק, המשיכה לרקוד תוך שהיא מתקרבת אליי
לראות במי מדובר. כשהיא הייתה ממש קרובה אליי סימנתי לכולם
הפסקה ולקחתי אותה הצדה.

"מה את עושה פה?" היה המשפט הכי נדוש לשאול במצב הזה. "מממנת
לעצמי שכר דירה", היא אמרה. אחר כך היא הסבירה לי שהיא סיימה
תואר ראשון החודש אבל לא נשאר לה גרוש על התחת וכך היא מצאה את
עצמה בעסק הזה. "ומה הקטע עם התלבושת?" הסתקרנתי. "תראה, יש
חשפניות כמו זבל עכשיו, הייתי חייבת למצוא לעצמי ייחוד כלשהו,
אחרת אני סתם עוד חשפנית." "ומה את עכשיו?" שאלתי מבולבל.
"חשפ-כימאית", היא צחקה. "ועשית את זה גם כשתרגלתי אותך?"
עדיין המחשבות לא נתנו לי מנוחה. "לא, אז רק קניתי את החלוק
והמשקפיים, אבל קצת אחרי זה בא לי הרעיון. למה? היית נותן לי
הערכת מדריך יותר גבוהה?" היא הייתה ממש מבודחת. "לא נראה לי",
אמרתי לה, "אצלי במעבדה אף אחד לא בא בלי כפפות מעבדה, זה חלק
מדרישות הקורס." דמיינתי אותה באה בתלבושת הנוכחית למעבדה.
האמת היא שהיא ממש מצאה חן בעיניי, לא רק היום אלא עוד
כשתרגלתי אותה. היא הייתה שילוב מעניין של מישהי שלא ממש בא לה
על כימיה אבל משיחה קצרה ניתן היה להבין שהיא לא טיפשה בכלל.
עם עיניים גדולות וסקרניות וחיוך של מיליון דולר. "אז מה, אתה
מתחתן או מה?" היא קטעה את המחשבות שלי. "לא! כאילו כן! כן."
"אני שמחה שאתה לפחות סגור על זה!" היא צחקה. "מי המאושרת?"
היא שאלה. היא לא ידעה לאן תוביל אותה השאלה הזו, ויכול להיות
שאם לא כולם היו שפוכים וחצי ישנים, השיחה הזו לא הייתה
מתקיימת, אבל היא בכל זאת התקיימה.

הסברתי לה על מירית, על איך הכל היה כל כך טוב ופשוט בהתחלה,
כל כך תמים ויפה, על איך זה השתנה לאט אבל בטוח, על המריבות
וההשלמות, על הלילות שעברו לבד ועל הצעת הנישואין שנועדה לפתור
את המצב ורק סיבכה אותו יותר. והיא הביטה בי בעיניים הגדולות
והסקרניות שלה, לא מפריעה לשטף הדברים שיצאו כמו מים מהמעיין.
"אני רק רוצה מישהי שיהיה לי טוב איתה, פשוט טוב", סיכמתי את
השיחה בחמש בבוקר בעוד כולם כבר ישנים ורק אני והיא רואים שמש
אדומה עולה על המדבר. הייתה איזה דקה של שקט כשסיימתי, רק
בהינו אחד בשנייה בשקט, ואז היא רכנה אליי ועדיין עם חלוק
המעבדה עליה נתנה לי נשיקה על הלחי, קטנה כזו, אבל היה ברור
לשנינו שבזה זה לא ייגמר, וככה מצאתי את עצמי מתנשק עם מישהי
בזריחה של אחד הימים האחרונים שלי בתור רווק. "אני רוצה מה
שאתה רוצה", היא אמרה כמה דקות מאוחר יותר, "ואני חושבת שאני
רוצה את זה אתך." "את בטוחה?" שאלתי אותה. "לא, אני לא, אבל
אני מוכנה לנסות אם אתה מוכן", היא אמרה וחיוך של מיליון דולר
התפשט על הפנים שלה שוב. לקחתי את הפלאפון וחייגתי. "מי זה?"
שמעתי קול מנומנם מעברו השני של הקו. "זה אני, יוסוף. אתה
עדיין רוצה לראות את החשפנית?" שאלתי. "בטח!!!" יוסוף נשמע
הרבה יותר מרוצה עכשיו. "מה אתה עושה?" שאלה מיכל, מבולבלת מכל
השיחה. "בפעם הראשונה בחיים, את מה שאני רוצה..."