היום הלכתי ברחוב, בדרך לתחנה מהבית ספר.
לפניי, אני חושבת 20-30 מטרים הלכה המורה שלי... היא לובשת
ג'ינס וחולצה צמודים, אבל היא מהמורות המגניבות האלו... שיער
קצוץ, צמה כזו מאחורה של שנות ה90 ופוני בלונדיני, בהתחלה זה
הצחיק... ואז זה הפך לשיגרה... ככה מזהים אותה.
היא הלכה לפני ודיברה בסלולרי, וחבורה של ילדים, ערסים יש
לומר, דיברה בינה לבין עצמה, יותר נכון צעקה. וצחקה עליה...
"תראה אותו אחי, רואה? זו מורה! זו בת" וצחק... דיבר על זה
שהיא מוזרה, אני חושבת שהוא בטח גם זרק את המילה לסבית...
התחלתי לחשוב שהיא בטוח שומעת אותו... הוא צעק הרי, היא עשתה
את עצמה מתעלמת, המשיכה לדבר בטלפון... ועוד חשבתי, כמה פעמים
זה קרה לי? ואי, אני כבר לא זוכרת... אני מכירה את ההרגשה
הזו, שבא לבכות, את אומרת לעצמך למה לי לשים זין? הא? למה? מי
הם? אבל הצעקות האלו, ה-לצחוק עם החבר'ה שלך על אנשים
מהדהד...
אז הלכתי אחרי, ריחמתי עליה, ריחמתי עלי שכבר לא הצלחתי לספור,
התחלתי להיזכר בהרגשה הזו... אני לא סתם הוספתי את המילה
"התחלתי", הוספתי אותה כי לא הייתה לי הזדמנות לסיים.
כמה שניות של מחשבה וקטעה אותי צעקה אחרת "ותראה את זו אחי,
צחוק הבת הולכת אחרי האמא" והוסיף עוד איזה צחוק.

ואז בהמשך היום, נסעתי לתל אביב, נחלת בנימין... באוטובוס
התיישבתי במושבים האלה של הארבע, שניים אחד מול השני... ובצד
הימני של האוטובוס מולי התיישבה דראג. חשבתי על זה שאם רק
משנים את המיקום, אני לא סופרת שתי דקות ומישהו דוקר אותה. כמו
סרט רע זה נשמע, כל כך רע... שלא תגידו שהיה כל כך קשה לזהות,
מכנס צמוד וחולצה צמודה עם חזה, משקפיים וורודות... גלח בראש
וזיפים... רואים.
ואז שוב התחלתי לחשוב... כל הדברים שספגתי משהייתי ילדה ועד
עכשיו, כל ההעלבות וההשפלות שעברתי (ועברתי מספיק) לא משתווים
לרגע אחד בחיים שלה.

עכשיו, ממש כמה דקות לפני שכתבתי את זה, כבר הייתי במיטה,
מכוסה והכל חשוך... ואז זה חזר.  "ותראה את זו אחי, צחוק הבת
הולכת אחרי האמא". במקום להעלות דמעה (או בנוסף לפי מה שבאמת
קורה עכשיו) החלטתי לשבת ולכתוב את זה. כי אולי יכנס לכאן אותו
אחד שצחק, שצעק.
אני לא מאחלת לו להיות במקומי, במקום המורה ולא במקום הדראג.
אבל מגיע לו. גם אם זה לרגע אחד. מגיע לו.