אני והאישה עלינו על קו 61, כמו בכל יום רגיל בדרכנו לעיסוקינו
השונים בתל אביב. תמיד הייתה לי סימפטיה לקו הזה. אז נכון שהוא
ארוך, מקיף את כל רמת גן, עקלקל, האוטובוס עצמו אדום (לא יעלה
על הדעת) אבל אני אוהב אותו. יש בו משהו.
שילמנו לנהג החביב והתיישבנו, במושב של הארבעה כמו תמיד, כי שם
אתה תמיד פוגש את האנשים הכי מעניינים.
אישתי התיישבה לה ליד נערה צעירה ואני מולן.
התיישבנו והתחלנו לדבר על אולמרט, ופוליטיקה בכלל. תמיד היו
לנו ויכוחים פוליטיים, לי ולאישתי, וזה היה רק אחד מהם, לא
שונה במיוחד.
פתאום. צלצול טלפון. לקח לי כמה שניות להבין שזה הפלאפון שלי
ולא סתם רטט לא רצוני נוסף. הוצאתי את המכשיר. מספר חסום.
עניתי.
"שלום, בוקר טוב", אמר קול צווחני, נשי ולא מזוהה מהעבר השני
של הקו.
"שלום, מי מדבר?"
"מדברת יפית מעיתון מעריב. רצינו לדעת אם אתה..."
"לא תודה, אני מנוי לידיעות", אמרתי לה. מקווה שכאן השיחה הלא
רצויה שלנו תיפסק.
"אבל אדוני, אנחנו מציעים מבצעים מרהיבים... למה שלא תשמע..."
הייתי בטוח שאמרתי לה שאני מנוי לעיתון אחר. הספקתי עוד לסנן
בין כל המילים וים המבצעים שלה את העובדה שאנחנו זקנים וכבר לא
ממש קוראים את העיתון כי אין לנו סבלנות. מצחקק לי בקול ובלב
חושב כמה זה מוזר שפעם היינו גונבים את העיתון של השכנים.
גברת מוסקוביץ' השכנה תמיד הייתה מתעצבנת עלינו ודופקת על הדלת
של הבית. אמא שלי הייתה פותחת את הדלת וגברת מוסקוביץ' הייתה
פותחת עליה את הפה.

"גברת רובינשטיין, זה לא הגיוני שכל פעם הילד שלך יגנוב לי את
העיתון."
"גברת מוסקוביץ', על מה את מדברת? יעקב ישב איתי כל הזמן ועזר
לי במטבח."

גברת מוסקוביץ' הציצה עם הראש לתוך הבית וראתה אותי מקלף גזרים
למרק. היא הזעיפה פנים וחזרה לביתה. אמא שלי הייתה משהו מיוחד.
עובדה שהיא תמיד הצילה אותי מכל התסבוכות עם גברת מוסקוביץ'.
אני בטוח שהיא עזרה לי רק כי מוסקוביץ' הייתה פשוט מעצבנת.

פתאום קלטתי שאני בטלפון והצווחנית עדיין בשלה.
"וגם אם תרצה בסופי שבוע..."
וואו, חשבתי לעצמי, הצלחתי להכניס כל כך הרבה נוסטלגיה בזמן
שהיא דיברה?

לבסוף בכוחות משותפים שלי ושל הצווחנית הצלחתי לסכם איתה שנדבר
עוד חצי שנה כשייגמר לי המנוי על ידיעות.

הכנסתי את הפלאפון לכיס והתפלאתי על כך שהצלצול שלו היה שונה.
נו טוב, כל הקידמה הזאת. אולי הפלאפון שלי משנה צלצולים באופן
קבוע כל כמה זמן כדי שלא יהיה לי משעמם?

הצלצול הבא היה של הילדה שמולי. היא צחקקה קצת וחזרה לשלה.

לידי התיישבה גברת, אם אני ממש מתעקש לקרוא לה ככה. אמרה במבטא
רוסי שכזה: "אדוני... בבקשה... כנס..."
הבנתי את הרמז הדק וזזתי הצידה למושב הפנימי.

"היום בבוקר", אמרה אישתי, "באתי לשטוף כלים. פתחתי את הברז,
וחיכיתי, ויצאו רק מים פושרים".
עכשיו, אני מבין שאנחנו זקנים אבל אנחנו לא צריכים להוכיח לאף
אחד שהדברים שסובבים את החיים שלנו עכשיו הם דברים משעממים
להפליא. וחוץ מזה יש דברים שגם אני בגילי המופלג כבר משתעמם
מהם וזה כולל מים פושרים.

ניסיתי לפתוח את החלון כי נהיה מחניק. זה לקח משהו כמו שלוש
דקות. אני יודע שכבר נמאס לשמוע את זה אבל פעם זה היה לוקח
פחות זמן, או שאולי לחלונות של גברת מוסקוביץ' הייתה ידית יותר
נוחה.

האישה הרוסייה ירדה ואישתי התחילה בדיבורים.
"תראה אותה, איך היא מתלבשת, הגברת."
"אני רואה."
"אתה רואה?"
"כן."
"זה פשוט... פשוט..."
"אני יודע. פשוט... פשוט..."

ביקשתי ממנה מסטיק והיא נתנה לי, מפשפשת בתיק שלה שעות...
קיוויתי שזה יהיה מנטה. זה היה מנטה.

הילדה שישבה מולנו ירדה. היא כתבה איזה פתק. ניסיתי להציץ אבל
האותיות היו קטנות מדי וגם מסורבלות. כשהיינו קטנים היינו
יושבים על ספסל במרכז העיר ומנסים להחיות את הדמויות שאנחנו
רואים - בדמיון שלנו. לראות כמה אנשים אנחנו יכולים ללמוד או
לנחש...
לדמיין איך החיים שלהם נראים מעבר למה שעובר להם בראש, בעיקר
המבוגרים שביניהם כי הם בטח היו הכי מרתקים.
תמיד תהיתי איך אדם זקן חי, והיום אני מגלה שזה לא כל כך נורא
כמו שזה נשמע. אז נכון שהכול איטי יותר. המחשבה, הדיבור,
התנועה. אבל הכול גם יותר שלם.
מעניין אם יום אחד מישהו ישב וינסה לכתוב אותי, מעניין אם הוא
יצליח. בעצם, מה אני מדבר שטויות? אני לא כזה מעניין.