הוא עמד שם וחיכה. הוא עמד בקצה תחנת האוטובוס ופשוט חיכה ללא
שום תנועה. השעה הייתה 14:30. השמש מבחוץ קפחה על ראשי האנשים.
אך הוא כאילו לא מתרגש ממנה, המשיך לעמוד שם ללא תנועה. הוא
חיכה, אך לא ידע למה בדיוק לצפות. כבר ארבעה חודשים שהוא מתכתב
דרך האייסיקיו עם מישהי בת גילו. הוא מצא בין שניהם נושאי שיחה
משותפים ולרוב הם דיברו על נושאים רציניים וחשובים. הוא לעולם
לא חשב על איך שהיא נראית. זה לא עניין אותו. הוא פשוט ראה בה
כאשת סוד נאמנה, אחת שניתן לדבר איתה בגלוי.
אך עכשיו, כשהוא עומד בתחנה ומחכה לפגישה המיוחלת, התחילו אצלו
המחשבות כאילו באופן תת מודע לפעול. פתאום הוא חשב לראשונה האם
היא תהיה יפה או מכוערת. האם היא תהיה שמנה או רזה. זה פעם
ראשונה שזה קורה לו. עד עכשיו הוא כלל לא חשב על זה. ופתאום
הוא כל כך השתוקק לזה. אך הוא מיד ניסה להשתיק את המחשבות,
ואמר לעצמו שזה לא משנה איך שהיא תיראה. אך המחשבות עדיין
הציקו לו.
ואז, הוא ראה אותה. הוא זיהה אותה לפי סימן ההיכר שהם קבעו,
חולצה בצבע ירוק וחצאית ג'ינס. היא לא הייתה רזה. בכלל לא.
אולי אפילו ההפך הוא הנכון. ואז שוב עלו המחשבות שלו. אפילו
עלו בו מחשבות לעזוב מיד. אך הוא השתיק אותן והתקדם לעברה.
שלום, זה אני אסף, הוא אמר.
כן, אני יודעת, היא ענתה. לכמה שניות היה קצת שקט ואז אסף אמר:
טוב, קבענו שנלך לאכול באיזה מסעדה...את באה?
אך היא, במקום לענות לו רק אמרה...אני בכלל לא מי שאתה חושב.
לא קוראים לי מיכל...מיכל מחכה לך במסעדה שבה קבעתם...היא גם
תלבש חולצה ירוקה ומכנס ג'ינס...היא רק עשתה לך מבחן או משו
כזה... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.