[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







פיטר זהאני
/
פורקן

התנשמות כבדה, אני יושב בחדר קטן, בוהה בסורגים החלודים
בחלון.
התסכול הזה, שהיה כל כך קטן וזניח בהתחלה, מכה בי עכשיו בגלים,
כמו טון לבנים שמתנדנדות על שרשרת, תנודות קטנות וקצרות
שהולכות ותופסות תאוצה וכוח.
מתחיל למלמל לעצמי להרגע, מנסה לשלוט בעצמי.
האצבעות שלי לופתות את הג'ינס בכוח עד שאני מרגיש את הבד נמתח
ונפרם.

חייב להרגע! גניחה של תסכול ואני קם ויוצא החוצה.

אני מביט על הירח הכסוף ונושם עמוק, מרוקן את הראש ומתחיל
לצעוד באוויר הקר של אחרי הגשם.

ניצוץ קטן, לא מורגש כמעט של ריח, שם, בין הבניינים.
אני מתאמץ להתעלם מזה ולהמשיך ללכת, אבל, כמו גירוד נוראי
בנקודה הזאת בגב שאי אפשר להגיע אליה, זה מענה אותי. אני מנסה
להתעלם מזה, להעסיק את עצמי במשהו אחר.

ללא הצלחה, נלך לבדוק את זה. "אולי זה נעלם בינתיים" אני משקר
לעצמי תוך שאני מתקדם לאט לאט ובשקט לכיוון הניצוץ הזה שרק
מתחזק מרגע לרגע.
אני רואה אותה עכשיו, זונת קראק נטושה, מסוממת לגמרי, פוסעת
בצעדים אלכסוניים קדימה מקיר לקיר, ימינה ושמאלה, שמאלה וימינה
וחוזר חלילה בסמטה הצרה.

חולף מאחוריה כמו צל, היא מסתובבת ובוהה בחשכה בעיניים רחבות
ואדומות.
היא בת 17, אולי, יכול להיות שאפילו פחות. ילדה יפה ונטושה
באמצע סמטה בחלק מפוקפק של העיר.
חולף מימינה בדממה, היא מסתובבת במהירות ומביטה להיכן שהייתי
אך לפני רגע, פחות מרגישה שיש שם משהו ויותר מרגישה שמה שהיה
שם לפני רגע נעלם, שהצללים התרוקנו.
היא מתחילה להתנשם במהירות, הפחד מפכח אותה ברגע. לא רוצה
לראות מה יש שם היא מפנה את הגב ומתחילה למעוד קדימה במהירות,
רק רוצה להתרחק מהתחושה הזאת שמישהו, משהו? מביט בה.
אני מאחוריה נהנה מריח הפחד, רק עוד רגע, עוד טיפה, תלכי עוד
מטר נצחי ילדה מתוקה.

אני מזנק, אוחז בה בעורף ומסובב אותה אלי, שובר את שיווי המשקל
שלה בהטיה אחורה ומביט באישונים הרחבים מפחד בתוך העיניים
הירוקות המדהימות האלה שלה. נותן לה עוד רגע, אין כמו הטעם של
האדרנלין.
אני מושך את השיער המטונף שלה אחורה ונועץ את השיניים בצוואר
החיוור שלה, ומתחיל לשאוב אותה לתוכי.

ברגעים הראשונים היא עוד נאבקת, מכה בי בחולשה על עורף והגב,
עד שהחיים נחלשים בה, היא מניחה לי לקחת אותה אל החושך.
אני שומט את הגופה החיוורת, מתקררת במהירות, על הרצפה, מתענג
על הטעם המתכתי של הדם בפה.

ושואג בחדווה את הפורקן שלי אל הירח.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא מוכן לבלוע,
אפילו לא להכניס
את זה לפה שלי!
תראה איזה צבע
יש לזה, לבן
כזה, גועל נפש.
וראית מאיזה
איבר זה יוצא?
מין משהו מידלדל
כזה שם למטה...
איכס.
וזה עוד נמרח על
כל הפנים, כל-כך
דוחה, החלב
הזה...


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/6/07 16:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פיטר זהאני

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה