ביום רביעי עם עלות השחר התעוררתי מצלצול מהדהד באזניים. הרמתי
את השפורפרת ומבעד לקו נשמעו נשיפות קטנות של רעד ותווים של
חולשה שלאחריהם היא לחשה לי: "בואי, עכשיו" וניתקה.

עם פיג'מת דובונים וברגליים יחפות יצאתי אל החושך המואר שבחוץ.
מי שהיה מציץ מחלונו החוצה היה רואה כוכבים שרוצים לרדת,
נעוצים בשמיים השחורים, ומתחת להם אותי, מסתובבת במעגלים אין
סופיים בתוך חורבות של כאב ונזקי שטפונות. אחוזת טירוף, תרתי
אחר פניה בין כל עמודי החשמל והמדרכות המלאות חתולים אפורים
בקופסאות קרטון.

לא היה מקום בו לא חיפשתי אותה. מרוב דאגה החלתי להריץ תסריטים
נוראיים בראשי שאולי חטפו אותה, היא נפצעה או כלואה באיזשהו
מקום.
התיישבתי בכבדות על ספסל, קצת מיואשת.

חיבקתי אותה חזק ולא עזבתי, כל הדרך הביתה. כדורים של שנאה
ומתכת שרקו מעל ראשינו כאשר רצנו אני והיא בין כל התופת והאש.

בדרך הזו הביתה עברתי אין ספור פעמים אבל שום פעם לא דמתה לפעם
הזו, בה הלכנו אני והיא בה, שלובות ידיים. כשעברנו ליד הקבצן
שבפינת הרחוב, בעיניים עצומות היא זרקה לו מטבע ודילגה אל תוך
גן ילדים בזמזומים של שיר ישן. התגלשה במגלשה צהובה גדולה
וקפצה מהנדנדה בעודה באוויר, אל החול החם. הייתי רק בת 15 והיא
גמה לי להרגיש כמו אמא, היא הייתה צריכה שאני אשמור עליה, וגם
אני לא ממש יכולה בלעדיה. והכל נורא חימם לי את הלב.

ישנה וקצת מעולפת, הכנסתי אותה למיטה וכיסיתי עד מעל הראש. כדי
שלפחות בשנתה לא תשמע ולא תריח את כל מה שמתחולל בחוץ.
כואבת פגועה וחלשה יותר, תקום מחר בבוקר לעוד יום בעולם הזה,
עד שיום אחד גם לה לא יהיה בו מקום.
ובין קירות ורודים, מתחת לשמש הצהובה שצבועה בתקרה, המחממת את
פירות הפלסטיק ששתולים באגרטל, מכוסה בשמיכה עד מעל הראש,
התמימות תמות.