[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ובכן, כאמור היינו אצל הורי, בתי ואני, ומשפחת אחותי.
אחרי הארוחה ישבנו סביב שולחן הסלון.
אני ישבתי על כסא לצד הספה.
על ידי על ספה ישבה חברתו של אחייני.
הוא הבכור של אחותי. נולד באותו יום כמו אבא שלי אבל בהפרש
של שנים. 23.11.
ובכן, הנחתי את רגלי על מסעד הספה ואת כף הרגל היחפה
על רגל השולחן.
הרגל לא הייתה חשופה, אלא עם מכנס שחור.
לבחורה לא הפריע.
למי כן הפריע?
לאמא שלי.
אמרה לי להוריד את הרגל כי זה "לא יפה".
שאלתי את הבחורה אם זה מפריע לה, "לא, לא מפריע".
אם כך, אז בסדר, עניתי.
וכמובן השארתי את הרגל.
להביא לך שרפרף? לא וויתרה אמא שלי.
לא, אני צריכה להשעין את הברך, בגלל הדלקת.

עכשיו שתבינו, הקטע היה לא הרגל, אם זה יפה או לא.
קודם כל כולם בתורם שמים את הרגל כך או אחרת,
והיא לא העיזה מעולם להעיר לאף אחד. גם לאחותי לא מעירה
דבר, כי אחותי זו המלכה. ולמלכה מותר הכל.

הקטע פה היה, שליטה, מלחמת כוחות, ואגו נפוח.
אמא שלי על יד אנשים "חזקים" לא מעיזה לדבר.
אבל על יד אנשים "חלשים" כלומר רגישים, היא מטילה חתיתה.
"החלשים" שבחבורה הם קודם כל אני, אבא שלי, והבת שלי.
היום הבת שלי בדרכה המיוחדת יודעת לשים דברים במקומם
ואמא שלי לא מתנכלת לה על יד כולם.

הקטע הזה לא חדש. אבל הוא מעיר מריבצם שדים ישנים.
ואני כיוון שעבדתי על עצמי הרבה, והמודעות העצמית שלי רבה
הבחנתי כי יש לי פה שיעור גדילה וצמיחה.

אלוהים זימן לי את הקטע לא כדי להתווכח עם אמא שלי שוב.
לא כדי שאכאב....להיפך...הוא הראה לי דרך הסיטואציה של היום
כמה היא התנכלה לי משחר ילדותי, כמה היא סובבה אותי
במניפולציות ובכחש.
ואני תמיד הרגשתי את זה, והיא המשיכה לסובב אותי בכחש ולומר לי
שהכל מדמיוני.
היא שללה את זכותי להרגיש, את זכותי להכיר בי כאדם, שללה את
תובנותי, את עצמאותי, היא שללה אותי ואת כל מה שאני מייצגת.
רצתה למחוק את כל הישות שלי ואת האישיות שלי, שאני פשוט אהיה
גוף ללא נוכחות.
אבל היא לא הצליחה.
והיום דרך "מלחמת הכוחות" שלה יכולתי להשקיף אחורה "בנועם" ולא
"בזעם".
היא הנידה בראשה כמו פעם.
אבל שלא כמו פעם, לא נפלתי במלכודת ולא התיחסתי לתנועות הגוף
שלה.
תמיד היא הייתה עושה את זה בשקט, בתנועות גוף, ואני הייתי עונה
לה בפה, בדיבור,  בקול רם.
ואז מי היה אשם? אני, כי אותי שמעו.
אני מסתכלת על זה ולא מאמינה.
כמה אנרגיה היא השקיעה בלעשות איתי, עם הבת הבכורה שלה,
מלחמה.
השקיעה במלחמה עם מי? עם ילדה קטנה. עם ילדה בת שנתיים
עם ילדה בת שלוש, וכן הלאה.
לעגה והוציאה דיבת הילדה הזו רעה, אם זה בכך שהילדה בלילות
חשוכים הייתה לפעמים באה לחדר ההורים בקיבוץ, מהלינה המשותפת.
אם זה כשהילדה הייתה באה לסבא, אבא של אבא, והוא היה מכבד אותה
בחביתה. (הביצים היו בצמצום. הוא היה אוסף אותם ועושה חביתה
מכמה ביצים. זה מעדן שעד היום אני אוהבת. והוא בתור סבא שמה
כבר יכול היה לתת לנכדה שלו בקיבוץ? אז מה שהיה לו לתת היה
ביצים. הוא בוודאי שמח מאד לתת לנכדה שלו משהו שהיא אוהבת.
היום נותנים ממתקים וכל מיני דברים. אבל אז? בקיבוץ? למי היה
כסף? ניצול שואה ששומר בארון שלו אוכל שמא יהיה רעב, מתעלה מעל
עצמו ואת הביצים נותן לנכדה הבכורה שלו.
והרי זה שמחה בשבילו שבכלל היא באה לבקר אותו,אז הנה אמא
שבמקום לאהוב את הבת שלה, לועגת לה על כך... ועוד כהנה וכהנה
ספורים ללא סוף. שכתובים בספר דברי הימים... אפילו פה בבלוג
אולי או בבמה החדשה.)
בכל אופן היום הצלחתי להשקיף מהצד ולראות את אמא שלי בפעולה.
לראות איך היא עושה זאת.
איך היא שיחקה איתי שנים.
שיחקה איתי כמו ילדה קטנה.
שיחקה איתי, תיחמנה אותי, עשתה עלי מניפולציות, ומה היא חשבה?
אני תמיד הרגשתי את זה... אבל לא היו לי מילים לבטא.
היא מעולם לא שוחחה איתי. מעולם לא כיבדה אותי. לא השתתפה
בשמחות שלי. לא הבינה בכלל. ללמוד לבטא את עצמי למדתי אצל
פסיכולוגית שהייתי אצלה מגיל 18 עד גיל 33.
אחר כך הייתי אצל עוד פסיכולוגית שליוותה אותי בגירושין שלי.
מגיל 35 עד גיל 42 בערך או 45.
אחר כך הייתי בשיעורי מודעות גופנפש.
שם למדתי לבטא את עצמי לקבל קצת חוט שידרה. להבין מי אני ומה
אני.
אבל אמא שלי מעולם לא שיתפה פעולה.
מעולם לא הסכימה לשוחח איתי.
גם כשרציתי לברר איתה דברים, היא מיד האשימה והתקיפה אותי.
כשאמרתי לה שאני לא מוכנה לטון דיבור של התקפה, היא נשתקה ולא
יספה.
והברוגזים שהיא עשתה לילדה הקטנה הזו... אתם לא מתארים לכם.
ילדה קטנה שאמא שלה עושה לה ברוגז של שבועות.
אמא  שלא קונה ממתק לילדתה הקטנה, כי הילדה העיזה לבקש, ולא
חיכתה שאמא בטובה תיקנה ללא בקשה... אתם מבינים את זה?
הילדה קיבלה עונש על עצם הבקשה, ולא קיבלה כל ממתק.
היינו גרים בקיבוץ, במושב, אז כל יציאה לעיר הייתה חגיגה.
ראיתם ילד שלא מבקש מאמא תקני לי משהו.
ראיתם ילד שיש לו סבלנות לחכות עד שאימא תואיל בטובה לקנות?
ומאיפה הייתי צריכה לדעת שהיא תיקנה? הרי הכרתי אותה טוב
מידי.
אם לא הייתי מבקשת היא לא הייתה קונה...
אבל ילדה קטנה לקחה לה את הכיף של עשיית הטובה הזו... אתם
מבינים?
אני לא.
וכך זה נמשך ולא הפסיק עד עצם היום הזה.
חחחח... לא יודעת אם לבכות או לצחוק.
האמא הזו משתמשת בכוחות הגדולים שלה על ילדה אחת חלשה.
ועל אבא אחד שרוצה שקט.
וכולם מסביב ראו ולא אמרו דבר.
נתנו לילדה לגדול מתוסכלת ומתוסבכת ולא אמרו דבר.
היום מסתבר לי שכולם ראו...אפילו חברת משפחה שדיברתי עליה קודם
בניחום אבלים, שקברה את בעלה השני מסרטן, אפילו היא ראתה אבל
איש לא אמר כלום.
והילדה פשוט גדלה והפסיכולוגית השניה התפלאה, איך זה הילדה
שבגרה וגדלה לא בבית משוגעים?
היא הזמינה לשיחה את ההורים, בתואנה שזה יעזור לה לטפל
בפנינה.
היא רצתה לראות מי ההורים האלה שעשו לילדה הזו שהיא כבר בת 35
את העוול הנורא הזה.
והיא ראתה.
כשהיא שאלה את האבא שאלה, הוא ענה לה:
אני לא יכול לענות על השאלה הזו, כי אני צריך לחזור עם אשתי
הביתה.
אתם מבינים?
האמא לא צריכה לחזור הביתה עם האבא.
אבל האבא כן.
בגלל זה הוא פחד לדבר והיא לא.
כי בבית היא הייתה נותנת לו על הראש ועל עוד כמה מקומות
בוודאי.
הפסיכולוגית אמרה על האימא הזו: היא מסרסת גברים.
אכן.
מה השאיר אותי שפויה? אני לא יודעת. כנראה באמת יש עלי השגחה
פרטית.
יש לי חברה, אני לא יודעת אם היא חברה או לא, בכל אופן היא
ובעלה התנהגו עם הבן שלהם גם בצורה מחפירה. והיום הוא "חולה
נפש".
ואני אומרת שהוא בכלל לא חולה נפש. הוא פשוט מחפש תשובות ואימא
שלו חברה שלי, לועגת לו במקום לתת תשובה פשוטה.
האמא שלו חברה שלי, עקשנית ולא רוצה לראות את האמת, ולהודות
בטעויות בדיוק כמו אמא שלי.
הבן שלה נהיה חולה נפש ומסומם מכדורים.
אני לא הייתי מסוממת מעולם, ולמזלי לא נהייתי חולת נפש.
היו לי דפיקות לב נוראיות.
הכל עבר.

בעבודה הנוכחית, למה אני קוראת לזה מעבדת ניסויים?
כי זה מזכיר לי בדיוק את הדינמיקה במשפחה.
יש את האחראית שלא יודעת למלא את התפקיד.
יש רועמת שמסכסכת.
יש עוד שתיים יחסית פסיביות אבל לא דיברו איתי.
ואני מצאתי מיד את ההקבלה הזו, וידעתי שפה אני אמורה ליישם
את כל הכלים שרכשתי מהשיחות והמודעות גופנפש.
שנתיים קשות אלו היו.
התישו אותי נואשות.
והנה יכולתי לכך.
הצלחתי לצאת מהמבוך, ולהיות עצמאית ברגשותי ולא לחפש קשר
תלותי.
יצאתי בשלום מכל פגעי העבר.
כשהייתי בתוך הקושי בעבודה מבחינה חברתית, אמרתי לעצמי שאם
אצליח להבין מה קורה פה בעבודה , מי נגד מי, ולא לפחד מהאחראית
ולדעת לענות לה כפי הנכון... כלומר באלגנטיות, במאופק, אבל חד
כתער, סימן שאני גיבורה.
לא האמנתי שיגיע היום ואדרש לקרוא לעצמי גיבורה.
לא האמנתי שיגיע היום ואראה את אמא שלי בכל עליבותה הניצחית.

ויכולתי לפחד, ויכולתי לחוסר האונים, ויכולתי לכעס הראשוני
הזה.
ניצחתי את כוחות הרשע.

והיום אלוהים זימן לי לראות לא רק בעבודה כי יכולתי, אלא גם על
אמא שלי.

וכולה, רגל במכנס שחור, יחפה, על רגל השולחן.

זה מה שהפריע לאימא שלי.

וזה מה שאני יודעת רק הסימפטום. מאחורי הרגל שהיא רצתה שאיישר
על הרצפה, מסתתר מאבק של אגו, של כוח גשמי ארצי ילדותי...
את כל התיסכולים שלה מהחיים שלה היא מוציאה על ילדה אחת קטנה
חסרת אונים ללא כלים להתמודדות...
ולא עוד. עד כאן. ויכולתי "לסרטן"...

ניצחתי. ואני משוחררת מכבלים, משוחררת מפחד.
אמונה בעצמי, בערכי, אמונה בהשגחה הפרטית של אלוהים,
הכל חזר אלי. ובגדול.

תודה שהקשבתם מי שהגיע עד פה.
לא חשבתי שאכתוב כל כך הרבה.
רציתי רק לציין שהצלחתי לא לשים לב לגחמות הטיפשיות והילדותיות
של אימא שלי.
שאפילו בגיל 77 לא יכולה להפסיק מול ביתה הבכורה, בת 55.

אהה... אלוהים... אני מודה לך שנתת בי בינה, להשכיל לראות בין
חושך לאור, בין עיקר לתפל, בין טוב לרע, ועמדת לידי בשעת צרה.

תודה רבה.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סלוגנך.
כן סלוגנך, אתה
רואה כאן מישהו
אחר?


רוברט דנירו
במשנתו הספרותית


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/10/07 0:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פנינה בר-יוסף

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה