אסור היה לי לשוב לשם ביום שכזה, אבל לא הייתה לי ברירה, אמא
הרי לא יכולה הייתה לפגוש אותי בשום מקום אחר. יציאה מהבית
הייתה משימה לא מציאותית עבורה. אבא נהג להתבדח:
"כדי להוציא אותה מפה מישהו צריך להתחתן או למות. תבחרי..."
והאמת היא שאיש מלבדי לא היה לוקח אותה לשם. חשבתי לעצמי שאם
אטלפן מהדרך, היא תספיק להתארגן ולרדת לקראתי. אז חשבתי.
ואשר יגורתי בא לי. מיד כאשר הגעתי אל השכונה, החלו המחשבות
צפות, וזכרונות שנדמה ששכחתי עלו והופיעו בכל אבן בדרכי. השלג
שכיסה על הכל הפשיר במהירות, וכך במגרש הישן, המאובק והשבור
עלה והתגלה ציור משבצות ה"קלאס" בו קיפצנו אחיותיי ואני, בגינת
עץ החרוב נחרטו כמו מחדש שמי ושם אהובי והאדמה העלתה מתוכה את
הסלעים החדים, את ערימות האצטרובלים, את שיחי הצבר ושאריות
האשפה של השכנה רוזה שהתעצלה להמשיך עד לפח.
עליתי בשלושה צעדים את הירידה התלולה המובילה אל שורת כניסות
הבניין, נזכרת איך נהגנו להחליק בה על גבי שקיות ניילון עבות,
ובכל כניסה על פניה חלפתי עלו בי הריחות, ריח החרובים, ריח
הדגים של יום שישי, ריח הגז שדלף מהחדרונים, ריח השתן של
הנערים שעצרו כאן בסוף ערב של בילוי והמשיכו הלאה, ואותו ריח
מוזר מהבית של הזוג המוזר להם נולדה ילדה מוזרה כשנתיים לפני
שעזבתי.
ליד כניסה ג', זכרתי את שיחתי עם עם אייל בחדר המדרגות, כשניסה
להסביר לי שכל רצונו להצילני מהגיהנום וכי אני מוכרחה להודות
שיש אלוהים. נדמה שהקירות פלטו את הדהוד צחוקי שהוציא את אייל
משעלי מדעתו. מדעת או שלא מדעת הבטתי במראה, אותה מראה שניצבת
הייתה בכל אחת מן הכניסות, המניפות בעליבותן כבדגל היסטורי,
חלק מהאותיות נמחקו ועדיין ניתן היה לקרוא "בהוקרה מראש העיר",
הבחנתי שלא חייכתי.
עשר שנים גרתי בבניין "זולוטוב", הבניין הנשקף מכל נקודה בה
תעמוד בעיר ומכל נקודה נראה היה כספינה טובעת, ואולי עשר שנים
לא העליתי חיוך אמיתי על פני.
עצורת נשימה פסעתי על קשת המדרגות שאט אט הלכו והבהירו, עד
שהורידו אותי מטה לבנות, הישר אל מגרש הכדורגל בחצר בית ספר
"יוספטל" בדימונה.
קיץ 1972, שני טורים ארוכים של תלמידים השתרכו עד לשער,
זוגות-זוגות צועדים לעבר המורה מרגלית, כשאבשלום אוזן צורח
בגאווה "מצפון לדרום ד'2 מקום ראשון" וכל הילדים שואגים אחריו
"ממזרח למערב ד'2 שווה זהב". והכל היה זהב. הקולטים של דודי
השמש בשכונה המשופצת, סינוורו באור בוהק שגרם לצבעים הנועזים
של "עמידר" להשקיט מעט את זעקת השיפוץ. מכל פינה במגרש עלה
בוקר לבן. והכל היה זהב. התחלנו לטפס על האוטובוס האדום החדיש
בדרכנו לטיול השנתי אל תוך המדבר.
בדרך שרנו שירי ילדות מתוקים, תוך עיסוק מתמיד במשימה המרגשת
מכולן: חיסול מלאי הממתקים שהורינו הכינו עבורנו, כמות מספקת
לקבוצת מטיילים המעפילה לאלפים. הנוף הלך והצהיב, נמתח והתמשך
עד שנרדמתי.
כאשר פקחתי את עיניי, עדיין מנומנמת, שכב מולי כתם כחול ענקי,
וההרים הצהובים שהקיפו אותו הלכו והכחילו ככל שהרחקתי מבטי.
המומים מיפי היצירה ירדנו מהאוטובוס ואבשי לחש באוזני "יום
אחד, את ואני, נגיע עד להר הכי כחול שם, את רואה אותו?" ואני
חייכתי מסכימה, בודקת אם אכן התעוררתי מן הנסיעה.
לילה ראשון מחוץ לעיר. מסביב למדורה, אבא של נעמי ליווה את
קולותנו בגיטרה ישנה ותוך זימזום "אתה צופה לעולם הרחב, אתה
מביט..." חשתי איך הלמות ליבו של אבשי מתאימות עצמן לשלי. כולם
נרדמו ובמדורה נותרו כמה תפודים שחורים, ובעודי מביטה בכתום
האוחז בהם חשתי יד סותמת את פי. ראיתי את הכחול בעיניו וידעתי.
בלי אומר נעלתי נעלי קשרתי את המימיה למותני וצעדתי אחריו. למה
לא היום מה שבטח יבוא מחר.
לא הגענו לפיסגה הכחולה, למעשה אפילו לא התקרבנו, אך אני ידעתי
כבר אז, הייתה זו הדרך היפה ביותר שבחרתי בחיי.
"את הבת של יולנדה!" החזירה אותי רוזה בצרידות סיגריות מוכרת.

"כן" השבתי מהורהרת. "אני הולכת לאסוף אותה בדיוק, מה שלומך?"
"נו, מה את חושבת? אנחנו נשארנו כאן לא?"
בשלהי 76' עברנו לגור כאן ונראה שדבר לא השתנה, כאילו הקפיא
אלוהים את השכונה.
כשנכנסנו למכונית, הזכרתי לאמי איך ביקשתי כמתנה ליום הולדת
הששה עשר שלי להסיע אותי לדימונה, כי לבד לא אמצא את הדרך. היה
חורף קשה ובכל מהדורות החדשות דיברו על הנגב המשליג ועל ותיקי
דימונה הנרגשים לראות את עירם לובשת אור.
היום הדרך הייתה ברורה לי וחכמה ממני כאילו הייתה הדרך היחידה
לנסוע בה.
נסיעה ארוכה, ולכל ארכה ניסתה אמא להזכיר לי את מה שלא יכול
להשכח.
"את זוכרת איך עברנו? איך לא רצית לעזוב? איך השתוללת כמו
משוגעת? איך בכית למרסל שתיתן לך להשאר לגור אצלה? את זוכרת?
תגידי לי את, איך לא ידעת שהולכים למקום יותר טוב? טוב היית
קטנה, היום את בטח מודה לי."
בטח מודה לה.
הגענו.
פניה של מרסל נראו כאדמה חרוכה שחרשו בה בכח, השריטות העמוקות
בכל אחת מלחייה קרעו את לבי, עיניי בהו בשטיח התלוי בקיר שמולה
והיא לא פוסקת מלמלמל. כאשר הבחינה בנו החלה צורחת "יולנדה
'חתי, מה לא עשיתי? כל פעם שהיה אומר אני בא לשעה עם המפקד שלי
תכיני קוסקוס, עשיתי. ביקש ספר של שירים של אשכנזים ב70 שקל
אמרתי לו יא אבניני מה קרה לך? אבל שלחתי את מזל שתיקנה לו,
ביקש נעליים של פקקים ורצה ללכת עד באר שבע לחוג. מה לא הלך?
אח יא יולנד אחותי ולמה לא יבוא? למה?"
נשקתי למרסל על שתי לחייה, חסרת נשימה נכנסתי לחדר של אבשי.
בדרך שמעתי את אחת הזקנות שנכנסו, גועה בצרחות של כאב או מסורת
"מרסל, יא מרסל, רצית לשיר לו בחתונה ועכשיו נבכה לו על
הקבר... מרסל יא מרסל מה תעשי? איך לקח לך השלג את אבשלום
איך?"
על הקיר בחדרו תמונה ענקית של ים המלח, עיטור ממפקדו הישיר,
ותמונה של הגששים בשמלות מיני לבנות ובידיים מורמות. חייכתי.
איך לא ידעתי.
"לאן את הולכת?" צעקה אמי אחרי.
נכנסתי למכונית ונסעתי. אל תוך המדבר המצהיב והולך מתארך
ומתמתח, מחכה לכתם הכחול שישאיר אותי המומה, הפעם אטפס על ההר
הכי גבוה, הכי כחול, לחבק עוד פעם אחת את אבשי.