כשהייתי קטנה היה לי מין דובי חום כזה, ישן ומכוער, ואני באמת
תמיד חשבתי שהוא יפה וטוב, ואפילו מיוחד, אבל אז איזה יום אחד
חברה שלי אידה אמרה לי לזרוק אותו כי הוא ממש מכוער ואני
התעצבנתי עליה, כי מי היא בכלל? האמת היא שהיא לא ממש חברה
שלי, אבל אמא שלה ואמא שלי כל הזמן ביחד כי הן חברות טובות אז
תמיד הייתי משחקת אתה והכל, כי כל הזמן היא הייתה באה עם האמא
שלה שאני קוראת לה דודה, אבל היא לא ממש דודה, פשוט תמיד חשבתי
שהיא דודה. עכשיו שאני גדולה ויודעת שהיא לא ממש דודה אני
קוראת לה ככה רק בגלל שהתרגלתי, ואיך אמא שלי אומרת: הרגלים הם
יותר חזקים מיהלום ולפעמים יותר שווים ממנו. אז, זהו, מה רציתי
להגיד, כן, הדובי הזה שלי הוא כבר מת. כאילו כבר נעלם מזמן,
כשהייתי בכתה גימ"ל או משהו כזה. והיום אני ממש בטוחה שראיתי
אותו שם, בחדר של הפסיכולוג בפנימייה, ששלחו אותי אליו רק בגלל
שקראו בתיק האישי הזה שמזמן הייתי הולכת ליועצת, ואני יכולה
להישבע שראיתי אותו, אבל לא רציתי להגיד כלום כי פחדתי שאולי
הוא יחשוב שהשתגעתי או שאני רוצה לקחת את הדובי המכוער הזה
בחזרה. ובכלל לא רציתי להגיד שום דבר כדי שהוא לא יתחיל גם כן
להתלהב ולקרוא לי לחדר שלו כל הזמן כמוה.
האמת היא שכבר שקראו לי לחדר שלה בפעם הראשונה ידעתי שמשהו לא
טוב יקרה, כי תמיד היו קוראים לחדר שלה לילדים הממש עצלנים,
ואני הייתי תלמידה בסדר, כאילו, התעודה שלי הייתה בסדר וגם אף
אחד לא חשב שאני יכולה יותר מזה וכאלה, אז חשבתי שבטח קרה משהו
שרק היא יכולה להגיד לי, כי חוץ מלתלמידים עצלנים, אני זוכרת
שגם קראו ליוני כשאבא שלו מת ואולי עוד כמה פעמים כאלה שצריך
להגיד משהו באמת חשוב והיו מביאים את היועצת שתגיד במקום
המורה. בטח כדי שהמורה לא תבכה או תפסיד שיעור.

אבל אני נכנסתי לחדר שלה וראיתי את כל הציורים והתמונות והיא
דווקא שתקה ונתנה לי להסתכל לאט לאט ואני בכלל לא הסתכלתי,
פשוט רק כדי להעביר את הזמן עד שהיא תתחיל לדבר הסתכלתי ככה
מסביב. והיא לא ממש הבינה אותי, עד שנמאס לה כנראה והיא שאלה
אותי אם אני אוהבת תמונות ואיזו תמונה הכי אהבתי מכל התמונות
שלה, אז אמרתי לה שהתמונה של הילד מאחורי העץ יפה, והאמת, היא
הייתה די מכוערת, אבל לא רציתי לפגוע, וזו הייתה התמונה היחידה
שזכרתי בלי להסתכל עוד פעם אחורה.
"אני רוצה שתדעי שאת יכולה לספר לי כל דבר שתרצי וחשוב לי
שתביני שכל מה שאנו אומרות כאן נשאר כאן בחדר הזה" ככה היא
אמרה לי כמעט כל פעם כשהייתי באה אליה, רציתי לשאול מה זאת
אומרת נשאר כאן? לאן זה יכול ללכת? וגם רציתי להגיד לה שעם
תמונות כאלה מכוערות אני לא הייתי נשארת, אבל לא רציתי לפגוע,
אז שתקתי. אני לא ידעתי למה היא קראה לי אז שאלתי אותה אם
מישהו מת או אם נכשלתי במבחן או משהו כזה ומה בכלל היא רוצה
שאני יגיד לה ולמה שזה יישאר כאן בחדר הזה. "הרגעי, מיכל" היא
אמרה לי, "אין כל סיבה לחשש". ובכלל מי חשש? "אענה לך על כל
שאלותייך." ושתקה לא ענתה ולא כלום. והאמת, הכל נשאר בחדר שלה.
רק שאני לא כמוה וכשהיא שאלה אותי כל מיני שאלות מפגרות אני כן
עניתי, למה שאני לא רציתי לפגוע.
סיפרתי לה איפה גרתי לפני זה, ולמה אני חושבת שעברנו דירה,
סיפרתי לה על האחים שלי ואמא שלי ואבא שלי, סיפרתי לה על
השכונה והחברים ועל השכונה הישנה, בקיצור, כל מה שהיא שאלה
עניתי לה בלי להתבייש, אפילו דברים כאלה שאתה אף פעם לא מספר
לאף אחד, מהבושה או כי אתה פוחד שאם תספר אותם אז הם אף פעם לא
יפסיקו, אפילו כאלה דברים הייתי מספרת לה, בקיצור - הכל.
ולפעמים כשהייתי מרגישה ככה שנהיה לה עצוב וכשזה לא נגמר וכבר
כאב לי הראש אז הייתי אומרת לה שאני חייבת ללכת כי יש לי שיעור
חשוב, ובכלל לא היה לי אבל לא רציתי לפגוע.
וככה היא התחילה לקרוא לי כל פעם מהכיתה בדרך כלל ביום שלישי
בבוקר אני חושבת, אולי יום שני, לא משנה, אני הייתי באה והיא
הייתה שואלת כמה שאלות ואני הייתי מספרת לה כל מיני דברים.
ולפעמים, נגיד, אם היה שיעור משעמם או בוחן הייתי אומרת שיש לי
פגישה עם נורית היועצת וישר היו משחררים אותי בלי בעיה ואני
הייתי הולכת לחדר שלה, ואם היה רעש הייתי מחכה בחוץ עד שהאנשים
היו יוצאים ואז הייתי נכנסת או הולכת להפסקה.
ככה זה היה עד שיום אחד אחרי הרבה זמן שלא נפגשנו בכלל, היא
קראה לי ואמרה ש"אנחנו צריכות לדבר". זה עוד משהו שכל הזמן היה
מעצבן אותי, מה אם משעמם לך כל כך שאתה צריך ילדה מכיתה ד'
לדבר אתך, אז בסדר, אבל למה אתה צריך להגיד "אנחנו", מה,
התחתנתי אתה? אבל לא אמרתי לה כלום כי למרות הכל לא רציתי
לפגוע בה.
בחדר שלה היא אמרה לי שהגיעו המבחנים הארציים ושאני כמובן
הייתי פשוט מצוינת, שאלתי אותה בעדינות ממש, אני זוכרת, אמרתי
"אם אני כל כך מצוינת ואם זה כל כך כמובן, אז למה אנחנו צריכות
לדבר?" והיא אמרה "אנחנו צריכות לדבר על החיבור שכתבת."
באותו הרגע הייתי כל כך אדומה שפחדתי שהפרצוף שלי יתפוצץ,
ורציתי להעלם ככה שלא יראו אותי וגם שהיא לא תזכור שהייתי שם,
איך אמא שלי אומרת? "שהאדמה תפתח את הפה שלה ותבלע אותי". מה
שרציתי להגיד היה: "אני מצטערת, לא ידעתי שיראו את זה ולא
התכוונתי לפגוע" אבל מה שיצא לי היה "איזה חיבור?". והיא, ככה
בלי בושה, בלי להיזהר אולי מלפגוע בי, שמה לי ניירות מצולמים
של החיבור שלי ישר מול הפרצוף ואמרה: "זה". הסתכלתי ואמרתי לה
שזה בסך הכל המצאה ושהיא בעצמה יודעת שתמיד אמא שלי אומרת שיש
לי דמיון מפותח ושאין לה מה לדאוג... כי כתבתי את זה כי היה לי
משעמם וזה... ואז אמרתי לה שאני עסוקה או משהו וברחתי משם, כי
זכרתי שהמנהלת אמרה שאם אני לא רוצה לפגוש אותה, זה הפסד שלי,
אבל זו זכותי ואני רציתי את זכותי בחזרה ולא רציתי לדבר איתה
עוד פעם.
היא אולי שוכחת דברים ולא מבינה אבל אני זוכרת הכל, איך אמא
שלי אומרת, "צלקות בגוף עוברות, פצע בלב זה לכל הזמן",
וכשברחתי נזכרתי איך שבאתי אליה מאיזה שיעור, ככה ישבתי לי ליד
החדר שלה כי כשהדלת הייתה סגורה אז אסור היה לי להכנס, ופתאום
הבנתי שאולי אסור להקשיב לשיחות של אחרים, אבל הקול הזה מבפנים
והבכי הזה, אני מכירה אותו, כי זו אמא שלי, ואז ניסיתי עוד
יותר להקשיב ולא ממש הצלחתי כי היא בכתה ונבהלתי ורציתי ללכת
ולא לחזור לשם ובטח שלא לבית ולא ידעתי לאן ללכת ומה אני אוכל
ואיפה אני אגור וככה הלב שלי דפק וחזרתי לכיתה וניצה המורה
שאלה אותי אם הכל בסדר ואמרתי לה שכן. וישבתי ואז באו לקרוא לי
לחדר של נורית, כל הדרך ניסיתי ליפול או להתעלף ולא הצלחתי,
וככה הגעתי לחדר שלה וראיתי את אמא שלי... ושתיהן ישבו מולי
ואני שתקתי ושתקתי ושתקתי.
אני לא זוכרת הרבה מאז כי כבר גדלתי וזה הפך להיות אחד
מהזיכרונות האלה שאתה לא רוצה להיזכר בהם וכשהם באים אתה ככה
מקבל בחילה וישר מעביר לזיכרון אחר. והאמת היא שגם לא דיברתי
אתה מאז כי אחרי זה עליתי לכיתה ה' ועברתי בית ספר, ועכשיו אני
כבר בכיתה ז' בפנימיה ודי כיף לי כאן. אבל לפעמים אני ככה
מדמיינת לי לפני שאני נרדמת, שיום אחד אני יראה אותה, אולי ככה
ברחוב בדרך לבית של אמא שלי, או עוד הרבה זמן כשאני יהיה בצבא
או משהו, אני אסתכל לה בתוך העיניים, ואני יודעת שהיא ישר
תזכור אותי, ואני אגיד לה "שלום" ו"מה שלומך" ו"את זוכרת
אותי?" וככה אני אתן לה לענות לי, ואחר כך אני יגיד לה שעכשיו
אני כבר בכיתה ז' ושיש לי מלא חברים ושאני בפנימייה טובה. ואז
ככה נגיד שלום ואולי אפילו נחליף מספרי טלפון, ואחרי שהיא
תסתובב ללכת אני אקרא לה, ואני ככה יסתכל בתוך העיניים שלה
ואני יגיד לה: "תשמעי נורית, אני חשבתי עלייך לפעמים, ורציתי
לומר לך משהו חשוב, אם את הולכת לדבר עם אימהות מאחורי הגב של
הילדות שלהם, ולספר להם ככה הכל, ועוד להגיד שהילדה משקרת רק
כדי לקבל תשומת לב, אז אל תתפלאי אם הילדה הזו כותבת אחר כך
חיבור על איזו אמא ויועצת שרצחו לילד קטן את הדובי שלו".