ספירת מלאי
לעת עתה אני עוד יכולה
עוד יכולה לנסוע למרחק.
אני עוד משתאה על העולם,
כמו ילדה, עיניים מורחבות, מוקסמת.
לעת עתה עוד יכולה לקרוא
- יש משקפיים כמובן
אבל רואים.
-קצת מטושטש, יש נקודות בעין.
עוד יכולה לשמוע בטהובן
והשביעית, ועוד לבכות מהתרגשות
אני עוד מתרגשת מסרטים
ומתלהבת משירה טובה ומשירים יפים -
קוראת ספרים ועיתונים לבד.
עוד יכולה לשמוע. קצת פחות
אבל עוד כן. (האוזן שוב כואבת
''יש לשים לב לכל כאב שלא עובר'')
הראש פועל. ההיגיון גם כן.
- אני שוכחת לפעמים אבל גם קודם,
כשהייתי צעירה; (אני חושבת:
סימן למחלת זקנה או סתם שכחה?)
אני בודקת את הסימנים,
אני מונה את מה שעוד אפשר:
אני עוד יכולה ללכת לטיול
ולעלות על הר, כבר מתנשפת
- שמים יותר בזהירות את כף הרגל -
לשוב עוד לצפון ירוק, הרוח
על הפנים, השמש על העור
(...''צריך למרוח קרם, לשים הכובע
ולא לשכוח שום דבר. הכול חשוב''...)
אני בודקת בראי: כתמים בעור
והשבילים שנוספים לאט.
היופי נעלם עם השנים,
אני רואה...
(הפנים שמזדקנות הכי מהר.
כבר לא שורקים כשאני עוברת...)
ומה עם השרירים, והחזה, ועור הגוף
והשיניים? סביר, אני חושבת
ומתעמלת והולכת ושוחה
עובדת על זה כמה שאפשר.
הפחד
מחלחל יותר מהזקנה
עם כל
שנה, חודש ויום עובר, עם כל דקה...
... (''יש כדורים לשתות. אסור לשכוח'') ...
אנחנו שניים עוד, לעת עתה.
אנחנו שניים.
הוא לא רוצה להיזהר מהזקנה
אבל הוא מזדקן. אני רואה.
אני עוד מפתיעה אפילו את עצמי
עם שאיפות, עם חלומות פרועים
עם תיאבון זה או אחר,
לעת עתה
09.07.07
|
