לאה את מן היגון המתמשך,
שזורם בעורקייך יום וליל.
"התדעי את? הרואה את בנפשך -
הכיצד הוא כמה אלייך רחל?"

לאה, את הקורבן בו הוא רומה.
הוקרבת לשם האהבה, אך לא שלך.
בכל שקיעה כשאת שוכבת ערומה,
את תדעי להיכן הוא כבר הלך.

הם יאמרו: "עיני לאה כה רכות..."
רק את שומעת את הנשמה זולגת.
תגיד - עד כמה עוד תוכל אישה לבכות?
כשהתוגה הזאת כלפיה רק לועגת.

לאה, זו נפשך שבוכה עבורו.
אך מסומא הוא מביט אל הרכות.
עם השנים נפשך תצמיח חבורות,
שיחתכו עם כל מבט קטן להוט.

השוטה עקר פרח והפך אותו לפרי,
וחשב כי הוא נרקב כשבעצם הוא הבריא.
כשהנפש נקרעה באופן בלתי אפשרי -
באותה נקודת יגון לנצח את תישארי!

לאות ללא נחת נגזר עלייך לחיות
כבולה באידיליה מזוייפת ורשעית.
המאושרת בנשים יכולת את להיות
אך במחיצת אדם שלא רואה אותך שהית.

ובאמת לא ניתן לראות רכות
אך לחוש אותה - הרגישים בנו יכולים
הקורבן המושלם - רק למגע יד זקוק
אך אהובך הקשה מסנוור מיופי
ומותירך לריקבון מבוזבז של חולים