בטרם העצב מפשיר
כל נים ונים הופך לו לשיר.
נשמתי - המכחול ששואג אותיות.
ליבי - המקצב של שורות בוכיות.
מוחי - בית החרושת שבונה הבתים.
דמי - דיו הכאב שנדקר במחטים.
ואני - אני הוא הקרח, אני הוא העצב.
בקראכם את השורות אתם רואים את כל דמותי.
הניתן להשתחרר ממתקן ייסורים זה בעצם???
לא! כי אוסיף לכאוב לתוך שיר עד יום מותי! |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.