אהובתי, שלום.
בדיוק עכשיו כל הארץ השתתקה, מכוניות הפסיקו בנסיעתן,
אנשים ירדו למרכז הכביש ונעמדו, אלפי ילדים לבושי
חולצות לבנות מגוהצות עמדו בדממה גדולה בבית ספרם,
חוץ ממיני מעט שלא מבינים את גודל העניין, באמת מתוך חוסר
הבנה,
הם זרקו איזה צחוק או חיוך לילד שמאחוריהם.
היום ואתמול בערב, בזמן שאלוהים שרק את שריקתו הארוכה,
בזמן שהסירנה הנוראית הזאת הדהדה לנו בצליל כל כך
צורם בראש ובלב, רק עכשיו הבנתי מה גודל העניין.
מה שייאמר עכשיו היה עמוק עמוק במצולות, עגון בעוגן ששקל
אלפי טונות בקרקעית הים, שקוע ולעולם לא היה אמור
לעלות לצוף על פני שטח, זה לעולם לא היה אמור להגיע לחוף
בעזרתם של גלים קטנים ומלטפים, לא רוגזים וכועסים.
לפני כשנה, כידוע לך, הגעתי לאחד המקומות שכל כך רציתי
להגיע אליהם, שכל כך השקעתי זמן מעצמי בשביל להגיע למעמד
הזה, ובסוף כשהגעתי ושאלתי את המפקד הצוות
"התקבלתי ליחידה?" והוא ענה לי במבט מלא דיסטאנס "כן",
התקשרתי לכל העולם באותם רגעים ובצד השני של הקו תמיד עלו חיוך
ושמחה, וכשהתקשרתי אלייך, מעין קריאת "מזל טוב" עגומה, וחס
וחלילה, לא בגלל ששנאת אותי או שלא שמחת בשבילי, פשוט לא שמחת
בשבילנו. ונכון, לא עזבתי את מה שעזבתי רק בגללך, אלא בגלל
האהבה שלי אלייך, אהבתי אותך יותר מדי והייתי מוכן באותם ימים
להקריב הכל בשביל להגיע אלייך למיטה, ורק לחבק אותך, לא משנה
מה המחיר.
היום, אחרי השריקה הזאת של אלוהים, הבנתי מה גודל הטעות
שעשיתי.
אבל אני לא מאשים אותך לרגע, רק את עצמי, אני כועס על עצמי
שאהבתי אותך יותר מדי, אבל עדיין לא מתחרט.
עדיין לא מתחרט על הזמן איתך, על דקה ודקה, על כל ריב ריב ועל
כל שנייה מתוקה. אבל לעולם לא אסלח לעצמי ולחולשה שלי באותה
תקופה, בטח לא ביום כזה.