יום שישי,
לילה.
ת"א מפוצצת.
ערסים ונרקומנים בכל פינה.
בשעה כזאת הסלקטור הוא המלך,
מכניס אנשים לפי מצב רוח.
החוק כבר ידוע-
כוסית נכנסת,
ערס נשאר בחוץ,
ואם יש לך פרצוף מעצבן סביר להניח שגם אתה לא תזכה לשמוע את
המוזיקה מבפנים.
אז הכוסית נכנסה, ואני כבר שעה עומד בתור.
יש משהו מאוד פתטי באנשים שמתחננים לסלקטור.
הוא לא נראה טוב, הוא אפילו די מכוער, ומחר בצהריים כשאני אצא
לטייל עם הכלב בשדרה והוא יעבור מולי, אפילו שלום אני לא אגיד
לו,
למרות ששנינו נסתכל בעיניים אחד לשני ונזהה זה את זה.
אולי אם אני אתחיל להגיד לו שלום בשדרה אני אכנס מהר יותר ולא
יקפא מקור בחוץ.
בכל מקרה אנשים בתור הזה פתטיים להחריד.
הבחורה שנכנסה עכשיו אמרה לו שהיא בת 25 ואין עליה תעודה מזהה,

ואני בן זונה אם כבר הייתה לה יום הולדת 18.
הלוואי שגם לי היו ציצים.
הגיע תורי, אחרי 45 דקות של המתנה אני נכנס פנימה והבר מפוצץ!
אין איפה לשבת.
אז אני מזמין חצי טובורג ומתחיל לבחון את המקום.
65% מהקהל הן נשים.
60% מהן ילדות בנות 18 שאמרו לסלקטור שהן בנות 25, כולן כמובן
עם מחשוף עמוק וזוג שדיים שלא היה מבייש אף אחת.
אוי כמה החיים פשוטים יותר לבחורה...
ה-5% הנותרות אגב, הן נשים בנות 30 שכבר מרגישות את תקתוקיו של
השעון הביולוגי ולחוצות על חתונה,
בכל מקרה אין סיכוי להיכנס איתן למיטה מבלי לשמוע את המילה
האכזרית הזאת "מחוייבות"...
זיון אני בטוח לא אמצא פה היום.
יש כמה מספרים של בנות בזיכרונות של הפלאפון שלי, שיקפצו
פעמיים אם אני שולח להן sms, אבל אחרי השיחה אתמול עם אסף
הגעתי למסקנה שצריך לחדש את המלאי, להצטייד מחדש, נמאס כבר
למחזר.
וחוץ מזה, נמאס כבר מכל הבחורות האלו שאני מצליח לערבב אחרי 10
דקות של שיחה...
פתאום ניגשת אליי בעלת הארמון וקוטעת את המחשבות...
בת עשירים חמודה, בת 26 - שלאבא שלה לא היה מה לעשות עם הכסף,
ולה לא היה פשוט מה לעשות, אז הוא פתח לה בר.
"נחמד לראות אותך כאן שוב", היא אומרת, ומגישה לי צ'ייסר של
ויסקי פינוקים זול, בטח גרנטס או בלנטיין.
"לחייך", אני אומר, מוריד את הצ'ייסר בשלוק ומרגיש את החמימות
שמתפשטת לי במעלה הושט.
אף פעם לא השתגעתי על ויסקי, וכולם אומרים שזה טעם נרכש... ואם
זה בחינם... למה לא... נרכוש...
זאת פעם אחרונה שאני קובע עם אסף ומגיע בזמן, אני חושב לעצמי.
אחרי שלוש שנים אני כבר צריך לדעת שהוא מאחר כרוני... ובטח
הסלקטור המניאק הזה ייבש אותו עכשיו שעה בחוץ...
טוב, לפחות אני אתחיל קצת עם בעלת הארמון, שום דבר רע לא יכול
לצאת מזה...
מקסימום אני אהיה רשום ב- V.I.P  לפעם הבאה.
"נעים מאוד, תומר", אני אומר, "אהלן - עינת", היא מחייכת.
דווקא חיוך יפה יש לה, בטח אבא משלם לה על הלבנת שיניים פעם
בחודש, כי בינתיים היא כבר מוציאה סיגריה שנייה ומציעה גם לי
אחת.
אני לא מעשן בדר"כ, אבל דווקא בא לי עכשיו, אולי הויסקי ירד
חלק יותר עם העשן הסמיך...
היא מדליקה לי את הסיגריה ואנחנו מנסים לדבר, אבל המוזיקה ממש
חזקה.
"טוב", היא אומרת "אני הולכת להסתובב קצת בין האנשים", "אדיוס"
אני אומר לה וחושב לעצמי שאפילו לא הצלחתי להכנס ל-V.I.P
ואולי אני מתחיל לאבד את הקסם שלי.
אני חייב להתחיל להגיד שלום לסלקטור הזה ברחוב. ממחר.
תפיחה חזקה על הכתף, אני מסתובב, אסף הגיע, סוף סוף...
"חיכית הרבה בחוץ"? אני שואל, "מה פתאום" הוא אומר, אני רואה
את הסלקטור הזה כל יום ברחוב, אומר לו שלום, מזייף איזו
התעניינות של מה נשמע, וזה מבטיח לי שאני לא אעמוד כמו טמבל
בתור הזה", ואני חושב לעצמי, זהו! ממחר אני אומר לו שלום,
ואפילו מוסיף איזה "מה המצב אחי...".
"כמה כוסיות", אסף אומר. לאסף לא אכפת שהן ילדות, גם ככה הוא
לא יראה אותן שוב אחרי שהן יעברו במיטה שלו...
"הערב הזה רקוב", אני אומר לו, ופתאום מרגיש עוד תפיחה על
הכתף.
אני מסובב את הראש ומאחורי עומדת הילה, הבת זונה שזרקה אותי
אחרי חצי שנה במשפט הכי בנאלי - "זה לא אתה, זאת אני".
"מה קורה?" היא שואלת, "הכל טוב" אני אומר לה ומשחק אותה קול.
"כמה זמן לא ראיתי אותך, בא לך איזה דרינק? עליי...", למה לא
אני חושב לעצמי, לפחות נוציא ממנה איזה משהו, אני קורץ לאסף
ואנחנו הולכים לבר.
אחרי שלוש שעות אני מוצא את עצמי שיכור, מרוח עליה לגמרי, והיא
משתפת פעולה, אין לי מושג איפה אסף, בטח מזיין איזו ילדה
שמתחזה לבת 25 בשירותים.
"בא לך לקפוץ אליי לדירה?" היא שואלת, ואני מחייך וחושב...
ממחר נחדש את המלאי, היום עוד אפשר למחזר...