כשהייתי חניכה, בתור ילדה קטנה בתנועת הצופים, אז תמיד בטקס
יום הזיכרון כשהמדריכה - עם משקפי שמש על העיניים (אפילו שכבר
חושך) - הייתה באה להעיר לנו להפסיק לדבר ולצחוק, ושזה לא
מכובד, ושאנחנו צריכים ללמוד לכבד את הרגע הזה כמו שדיברנו על
זה בפעולה לפני 10 דקות, וכמובן שמשפט של חצי דקה לקח לה אולי
חמש דקות כי כל שניה היא משכה את האף, ולא הבנתי גם למה היא
בוכה אז תמיד הסתכלתי עליה במבט תמוה, כאילו - מה יותר חשוב
כרגע מלצחוק על איך שהמדריכים על הבמה שרים, כי רועד להם הקול,
וממה הם כל כך מתרגשים... זו לא הפעם הראשונה שהם עומדים ושרים
על הבמה בצופים, הם עשו כבר מלאן טקסים וכאלה.
אבל היום, כשאני עומדת מבחוץ ואני רואה חניכים קטנים יושבים
ומצחקקים להם, בזמן שהמדריכים שעל הבמה בוכים מהתרגשות ומצער,
ובו-בזמן גם אני מבחוץ, אני מבינה. אני מבינה שבתור חניכה קטנה
בכיתה ה' לא הבנתי את מה שאני מבינה היום. אני מבינה שבתור
ילדה קטנה לא היו לי חברים חיילים. או חברות חיילות (מקסימום
אם היינו משחקים בחיילים...). אבל היום?
היום יש לי אח בצבא. וכל החברים שלי בצבא. ואני בצבא.
כולנו חיילים. כולנו קרביים, כמו שחינכו אותנו. להגן על המדינה
שלנו.
החניכים הקטנים שישבו אז, בשנת 99', בטקס יום הזיכרון לחללי
מערכות ישראל, ולא הבינו למה לכולם רועד הקול ולמה כולם בוכים,
הילדים האלה היום עומדים בצפירה בגאווה משולבת בדמעות, ויודעים
למה הם כאן ובשביל מה הם כאן ומה התכלית של המדים שעל גופם.
הילדה הזו מבינה.
הילדה שהייתי פעם, כל-כך קטנה ולא מבינה, היום בוכה. וגאה
בזה.



ערב יום הזיכרון, ד' באייר, תשס"ז.