המפקד איך אני מתחילה מכאן? כולם קוראים לי להתעורר, ואני
מחזיקה בציפורניים בבועה. ומה יקרה כשאני אתעורר?
יש לי זיכרון של משהו קרוב שנראה עכשיו כל כך רחוק.
קשה לי לנשום, בעולם הקטן שלי לקחו ועיוותו את כל מה שחשוב לי,
וזה אולי לא הרבה אבל עכשיו לא נותר כלום. לא הייתי משקיעה כל
כך הרבה כדי לשבת שעונה על הדלת בחדר ומנסה להבין.
אני מסתכלת על המאוורר, מסתכלת על הקירות, מחכה שמשהו יקרה.

קול קורא מרחוק ודומם. כי הוא נתקל בשקט.
אני לא יודעת מי אני יותר, היו כל כך הרבה התחלות שהגיעו לסוף
שמתישהו לאורך הדרך אבדתי בינהן.

אין חיים על הכוכב הזה. חיפשתי אושר בין אנשים, חיפשתי תקווה.
אבל אין, וכנראה שמעולם לא היה. וכששואלים מסביב, זה מה שאנשים
יגידו. ואני לא מבינה את  זה, איך המילים יוצאות להם כל כך
בפשטות מהפה. אני אומרת את זה ובא לי להקיא, כי נתתי דרור
למשהו שעדיף שלא היה קיים בכלל.
כולנו מטומטמים. אנחנו רוצים חיבוק, מגע אנושי ובמקום זה אנחנו
בורחים ומבריחים. אנחנו ציידים שתולים גוויות על הקיר ומציגים
לראווה את כל מה שהרגנו, ואנחנו כל כך לבד שאנחנו רוצים פעם
הבאה לירות מהצד השני של הרובה.
אף אחד לא יהרוג אותנו בקלות, אנחנו נעשה זאת לבד.