הלכנו למלחמות כמו בשירים.
לא כ"כ שאלו אותנו, בהתחלה זה נראה הרפתקה.
לא כ"כ ידענו מה זה, בהתחלה חשבנו שזה לא כואב.
גם כששמענו - זה לא הכאיב, לא מיד,
לא קל לקשר ארון מעץ מורד לבור באדמה - לחבר,
רק אח"כ זה מכה בך
ואחרי שנים זה אוכל אותך, מן כאב עמום שמלווה.
עכשיו אנחנו יודעים מה זה מלחמה
פשוט מה שזוכרים ממנה -
ארון מעץ מורד לבור באדמה ובתוכו חבר
זו מלחמה.
כנראה שבסף כל מלחמה, צודקת ככל שתהיה, מוצלחת ככל שתהיה
ישנו ארון מעץ עם חבר בתוכו.
ואם זו 'התבגרות '- הייתי מעדיף להישאר ילד.
ארז ליאור, לבנון, '82 |
