טיילתי בשבילים במרחבי הזמן
מן הגווילים נישא ניחוח קטורת העבר
ממזבח סלעי הנצח
משכר
אך לקרוא לא יכולתי
אחרי שאת המוח מחקו לי
(או אולי זה אבא ששיקר)
והצבעים שבעיניי התפזרו לכל הסובב.

חתרתי תחת החומות
והאזוב העתיק נעקר משורשו
מחפש לו בית
אהבה
אך אני לא הכרתי
בשמותיי השבורים
גם כינויי כולם אבדו
בין הריסות ההווה.

חתרתי בנהר הזורם אל שורשי הדברים
והמשוטים השבורים עקרו העצים
ושוב לא ניכרה האמת
או השקר
האש עמדה על סף הימים
במצולות אין חקר
שמעתי את קולי
בין הדי השבר וצווחות כל שעקף אותי.

גלשתי בשנתי
עד לשדה תפוחים
עומד בתוך הגן הבערתי הקוצים
שייבשה (בעוצם גדילתם) שמש הזיכרון
וכשטיפסתי
ועליתי בינות לגיצים
נתליתי בחבלי לידה
של כתיבת העתיד.

השיר נכתב מתוך אמונה שנצא לדרך חדשה ועצמאית, נכיר את העולם
ונכבוש אותו. בסופו של דבר יצאתי לדרך לבדי ויהודה אריה ביכר
לוותר ולהמשיך הלאה.
י.ש.