אמנם זה באיחור, אבל כרגע זה המקום היחיד שאני יכולה לפרוק את
כל מה שראיתי, אמרתי, שרתי, חוויתי ועברתי.
אחרי המסע לפולין מבינים דברים שקודם חשבנו שהבנו אותם ועכשיו
למרות שאנחנו לא  באמת מבינים, אנחנו מנסים.
בפולין הולכים כל הזמן על אדמה רוויה ומלאה בדם, וזו תחושה
שליוותה אותי לאורך כל המסע. התחושה שאני דורכת על המתים,
התחושה של אדמה מקוללת שאני לא רוצה לדרוך עליה ולשבת עליה.
פה-לנ-יה. זה השם של המקום. איך ייתכן שאלוהים ישן פה? איך
ייתכן שאלוהים עשה דבר כזה למארחיו שהלינו אותו במקום זה?
פולין היא אחת הארצות הכי יפות שאני אי פעם ראיתי! שדות
ירוקים, שקיעות מרהיבות, פרחים ופרפרים, ויערות עבות, דבר שרק
מעצים את חוסר ההבנה, את ההלם הגדול.
כל מה שמאכילים אותנו מגיל 0 מתגמד לעומת מה שעוברים שם! הכל!
אף תמונה לא שווה את המראה של המגדל שמירה בבירקנאו, אף שיר לא
מגיע לרמה של ההליכה בתוך תאי הגזים במאידנק, אף קטע קריאה לא
מתאר מספיק טוב את טרבלניקה או בורות המוות, ואף תמונה של
נעליים לא תאמר כלום עד שנכנסים לתוך החדר הזה שפעם גרו בו
בצפיפות המונים של אנשים, ועכשיו יש שם ערימות, ערימות של
נעליים. בלוק שלם שמלא רק בנעליים, דהויות, אפורות, ישנות,
מסריחות מחומרי שימור, וכמה שהם דומות ככה הסיפורים שלהם
שונים.
המסע לפולין הוא חובה לכל ישראלי שחי בארץ הזאת, יותר חשוב
שישראלים יסעו לשם מאשר יהודים באופן כללי, כי ישראלים הם
תושבי הארץ הזו וצריך להבין בזכות מה בסופו של דבר אנחנו גרים
פה בבתינו.
התקווה מעולם לא קיבלה משמעות כל כך עמוקה כמו בפולין.
לעבור עם הדגל שלנו מתחת לשער באושויץ- "העבודה משחררת" זה
משהו שזכיתי לחוות, אחזה בי כזו צמרמורת שגם אותה בלתי אפשרי
לתאר.
לעמוד בבירקנאו וללכת על מסילת הברזל, או לעמוד ליד
הקרמטוריומים ההרוסים ולהסתכל אחורנית או קדימה ולראות את
השקיעה הכי יפה וצבעונית ומרהיבה, ולשמוע ציוץ ציפורים עם כל
הפרפרים שם, רק מקשה על התחושה.
היה שם נורא קר, למרות שלא היה שלג בכלל (וזה היה אמצע מרץ)
אולי בגלל שזה מין מקום כזה שתמיד יהיה בו קר.
בשבילי הכי קשה היה לעמוד בבורות המוות, לשמוע ברקע את "תשמור
על העולם ילד" ולהסתכל על חתיכת אדמה, שמקיפה אותה גדר, לא
גבוהה כל כך אבל ארוכה כל כך, שמגדרת 800 גופות של ילדים ועליה
אנשים השאירו שירים, ודגלים, וציורים, זה שבר אותי.
בכיתי ולא הפסקתי. גם עכשיו כשאני כותבת את זה אני בוכה.
ובמאידנק להיות בתוך תאי הגזים, החשוכים לגמרי וכאשר יש פלאש
של מצלמה אפשר לראות את הכתמים הירוקים-כחולים, ולגעת בשריטות
שעל הקיר... זה פשוט חולה ולא נורמלי! גם המעבר לעולם שלנו
חזרה הוא נורא קשה. כבר לא כל כך נעים לצחוק.
המחנה האחרון היה טרבלינקה - עשינו שם את הטקס ושרתי שיר שנקרא
פונר. כששרתי הכלום הזה שיש שם הדהד אלי בחזרה, היער הזה שנמצא
בסוף העולם שמאלה עם כל האבנים שעל כל אחד מהם יש שם של עיר או
קהילה... זה לא מציאותי.
בשלב הזה (בעצם אחרי מאידנק, אבל פה כבר באמת השתגעתי לגמרי),
כבר לא יכולתי יותר וביום האחרון כשהלכנו על שביל אבנים רק
ראיתי מצבות... המקום הזה משגע אנשים.

אתם צריכים להבין שאת הדברים האלו אני מסוגלת לכתוב לראשונה רק
אחרי קצת יותר מחודש שחזרתי משם. המסע הזה כל כך השפיע עלי
ושינה אותי. אני עדיין שוחרת שלום, אבל אני יודעת שפה אני
צריכה לחיות כי אין לי מקום אחר. החזרה לתל אביב הייתה הדבר
הכי טוב שקרה לי בכל המסע. ועם זאת - אל תוותרו על זה, ולו רק
בשביל להבין את המשמעות של החזרה הביתה.

אני יודעת שהקטע הזה הוא לא כתוב בצורה הכי יפה, הכי זורמת
ומעניינת.
אני יודעת שזה לא מראה חלק קטן מצורת הכתיבה שלי.
אני גם יודעת כמה זה קשה לכתוב את זה, ולהיות מרוצה מהכל
ביחד...