הוא הושיט לי את ידו, ואני אחזתי אותה בלחיצה אמיצה, הסתכל עלי
והמבט שלי ענה לשלו בהסכמה.
הולכים לחסל את השטן.  אתה ואני עד סוף העולם.
"תזכיר לי איך אנחנו יודעים שיש שטן בכלל", "הרבי אמר. וגם
המטיף ההוא בטלוויזיה". "אה , כן".


אז זהו.  הלכנו לחסל את השטן. ולעזאזל עם כל מי שיעמוד בדרכנו.
ה-לעזאזל הראשון בוזבז על הדלת שבהחלט עמדה בדרכנו ולא מצאנו
את המפתח, אבל לא דבר פעוט שכזה יעמוד בדרכנו. הבטנו שוב אחד
על השני והנהנו בהסכמה. הושטתי את ידי לאחור, הרמתי את המכשיר
וחייגתי למנעולן שלנו - בוב. מנעולן ממש טוב. למרבה המזל הוא
היה באזור ומהר לחלץ אותנו, "תודה" אמרתי לו, "אנחנו הולכים
לחסל את השטן, תאחל לנו בהצלחה בוב". "בהצלחה" הוא אמר
ברצינות, הסתובב יצא מהבית ואת צחוקו הגועה שמענו במשך כמה
דקות טובות גם שכבר היה בתוך מכוניתו, "מעניין באיזו בדיחה
מצחיקה הוא נזכר" הוא אמר לי.

לקחנו את ציוד החיסול שלנו שכלל שתי חרבות סמוראיות עתיקות
(לפחות זה מה שאמר הרוכל שמכר אותן. רגע אחרי שגיבורנו האמיצים
יצאו מהחנות הופיעו שתי חרבות עתיקות חדשות על המדף). היו לנו
גם חבל ארוך ופנס. קדימה. לחסל את השטן.
יצאנו מהבית נכנסנו לרכב שלנו עם הלוחית השחוקה מאחור, ונסענו
לחפש את השטן. זה לא קל כמו שאתם אולי חושבים, אבל מסתבר שהשטן
היה מאד חמקמק ולא ממש חכה לנו בסוף הרחוב. "לעיר" הוא אמר לי
ומיהרתי להסכים.  נסענו לרחוב הראשי, היו שם המוני אנשים
ודוכנים ושאר דברים שיש להם יד ורגל ברחוב ראשי של עיר כלשהי
בעולם. כייסים שתי זונות מבוגרות פחי זבל שעולים על גדותיהם
וקבצן אחד שרשרש עם כוס פח שבטוח שמתת השירה והנגינה נתנו לו
והוא סתם כשרון מבוזבז.

הסתובבנו ברחוב מחפשים את השטן, אחרי שתי דקות הזדעקתי "הנה
הוא! הנה השטן!" ובאמת היה שם בחור עם פרצוף אדום קרניים קלשון
- כל החבילה כולה. מיהרנו אליו ושלפנו את החרבות הסמוראיות
שלנו ודקרנו אותו בליבו. "מה אתם רוצים ממני" הוא אמר בעודו
מסיט את שני חודי הגומי של החרבות העתיקות שלנו ממנו. "אתה
השטן ואנחנו רוצים לחסל אותך". "אני לא השטן, אני סטן", "אתה
נראה כמו השטן, סטן" אמרתי לו בידענות. "ועכשיו?" שאל סטן
והוריד את המסכה מראשו. "הממ, עכשיו אתה לא ממש נראה כמו השטן,
מצטער שניסינו לחסל אותך סטן". "זה בסדר, למה בכלל אתם רוצים
לחסל את השטן?". "אתה יודע, נו, הרוע של כל האנושות בלה בלה
בלה ... השליט של הגהנום וכל זה".
"אני חושב שהשטן הוא קצת כמו אליהו הנביא או סנטה קלאוס" אמר
סטן והמשיך "לא נראה לי שהוא באמת קיים. בכל מקרה, אם אתם באמת
רוצים למצוא אותו הייתי מציע לכם ללכת למסעדה הסינית הסודית,
שורש כל החוכמה הוא בסין , אולי הם יוכלו לעזור לכם".
"תודה סטן, אתה ממש בחור לעניין ושוב מצטער שניסינו לחסל
אותך", הודיתי לו.

השאלה איך מוצאים את המסעדה הסינית הסודית. פתחנו דפי זהב
שמצאנו בתא הטלפון הציבורי הקרוב וחפשנו. מ מסעדות. ס סיני.
היו שם ארבע מסעדות סך הכל.
דרקון האורז - המקום של צ'אנג לו. "אחלה מסעדה" הוא אמר לי,
"צ'אנג בחור לעניין".
מסעדה סינית - אוכל סיני איטלקי הודי נפאלי ותימני.
הסודות של לי אנג סיאן - אפשרות גם לגלות את הסודות של לי אנג
סיאן בקומה השנייה.
ו- מסעדה סינית סודית.
"מצאתי!" , בדקתי את הכתובת וגיליתי שהיא "רחוב ראשי מספר 14".
"אה, אז זה יוצא בדיוק ליד.. ", הוא בינתיים נכנס למסעדה
הסינית הסודית שהייתה סמוכה לטלפון הציבורי ושאל אותי למה אני
מתעכב ושאין לו את כל היום לחסל את השטן, יש משחק בערב
בטלוויזיה.

נכנסתי למסעדה והיה שם במרכז אקווריום ענקי, מלא בדגי זהב עם
פה שבור ועקום, שהלך בזווית ממש. זה היה די מוזר אז התקרבתי
לבדוק איך דבר כזה שהמוני דגי זהב עם פה שבור ועקום מוצאים את
עצמם שוחים אחד ליד השני במסעדה סינית סודית. קראתי את השלט
הצמוד "דגי-זהב אשר לא העניקו שלוש משאלות". די אכזרי חשבתי
לעצמי, אבל הדגים נראו די מבסוטים מהעניין. אחד הדגים לפתע קרץ
לי וזה היה די מוזר ואז שמעתי את קולו בראשי "א-ב-ני-בי
או-בו-ה-בב או-בו-ת-בך".
לא ממש הבנתי מה הוא רצה ממני אז אמרתי לו. "מה אתה רוצה?".  
"א-ב-תה-בה לא-בו מ-ב-בי-בין א-בת שפ-בת ה-ב-ב-בת?" עדיין לא
הבנתי מה הוא רצה אז שוב אמרתי
"מה אתה רוצה ממני?" חשבתי שבגלל הפה העקום שלו הוא דבר לא
ברור אבל אז נזכרתי שהוא בכלל דבר אצלי בתוך הראש. "שפרכן זי
דויטש?" ניסיתי לשאול אותו. אין תגובה.
"ז'ה פארל פראנסז?" ניסיתי שוב. לפני שהוא הספיק לענות שמעתי
צעקה מאחורי "אתה מדבל עם דגים! לגע לגע איך אתה מדבל עם דגים,
זה תולשתי?". "אני... המממ... לא לא, לא ממש" , "אה, אוקיי.
רוצה אולז?". מה יש לסינים האלה עם האורז חשבתי והוא אמר לי
שגם הוא לא מבין מה יש להם עם זה. נדמה לפעמים שכאשר סיני חושב
ולא יודע מה להגיד הוא זורק עליך - " רוצה אולז?" מפתיע שכזה.

התיישבנו לאכול אחרי שהפקדנו את החרבות הסמוראיות יקרות הערך
שלנו אצל המארחת של המסעדה.
הקראתי את התפריט שגם הוא יוכל לשמוע, ובחרנו להזמין מנה של
"נגיעות אלוהים קטנות ולבנות עם מרקם עדין כשל לטיפת דרקון
אדום" (אורז). "נוזל תשוקה ממרומי הר טיי-שן המקודש עם פניני
טעם ממצולות האוקיינוס הסוער ביותר" (וון-טון) ולבסוף "כיסי
תשוקה מלאים ברוח המנשבת מהים" (אגרול). התחלנו לאכול וכל כמה
דקות הופיע סיני אחר וצעק לעברנו " רוצה אולז?" עם חיוך אווילי
כזה, רחמתי עליהם אז הזמנו המון קעריות של אורז בסוף רק כדי
להשתיק את ה"רוצה אולז?" שלהם.
בסוף הארוחה, אחרי ששהקנו לנו בנחת במשך כמה רגעים, נגשנו
לעוגיות המזל הסיניות.
הוא פתח את שלו וקרא בקול מורבידי: "עם כסף אתה דרקון, בלי אתה
תולעת". עכשיו היה תורי ואני רציתי לפתוח את שלי, אבל בדיוק
נחת עלי זבוב ונשך אותי אז מחצתי אותו עם קצה האצבע ואז קראתי
את הפתגם שלי: "הריגת הכלב אינה מרפאת את הנשיכה".
כאשר הגיע "רוצה אולז?" הבא לשאול האם אנחנו רוצים אורז, בקשתי
ממנו עוד כמה עוגיות מזל סיניות , זה היה די נחמד.

הבאות אמרו את הפתגמים הבאים:
"דג שנסחף עם הזרם הוא דג מת". אחרי שסיימתי לקרוא את הפתגם
הזה שוב שמעתי במוחי את דג הזהב השבור והעקום פה מדבר אלי:
"א-ב-ני-בי או-בו-ה-בב או-בו-ת-בך", התעלמתי ממנו.
המשכנו לאכול עוגיות מזל סיניות;
"אל תראה את העולם דרך עיניו של אדם אחר, הוא עלול להיות
עיוור".
"ליד הנותנת פרחים נדבק קצת ריח ניחוח". מסכים, חשבתי.
"בטח באללה, אך אל תשכח לקשור את הגמל", חשדתי שהפתגם הזה הוא
לא ממש סיני, אבל לא רציתי להעליב את בעלי המקום אז שמרתי את
המידע הזה לעצמי.
ולבסוף היה הפתגם: "הדרך לגהנום מתחילה בסקס עם זונה מבוגרת".
מיד קפצנו שנינו במקום, הנה דרך לגהנום ושם השטן ואז נוכל
לחסלו. שלמנו את החשבון וקמנו על רגלינו, בדרך החוצה עברתי שוב
ליד האקווריום עם דגי הזהב עם המום, ושוב שמעתי לחישה של אחד
מהם בראשי: "ל-ב-מ-בה א-ב-ת-בה מי-בית-ע-ב-ל-בם
מי-בי-מ-ב-ני-בי?" איזה דג מוזר חשבתי לעצמי. מסכן, עוד עם פה
שבור ועקום. "לא שמעת מעולם על שפת ה-'ב' אדיוט?", "שפת המה?",
"שפת ה-'ב'", "לא, לא ממש". בעוד הדג מסביר לי מה היא שפת
ה-'ב', גיליתי גם שהוא בעצם כן דג של שלוש משאלות וסתם לא
התחשק לו לתת אותן לסיני שדג אותו. המשאלה של "אני רוצה בגדים
מאולז אלמון מאולז ואישה מאולז", די הרתיעה את הדג אז הוא שמר
על שתיקה. "אבל אם תיקח אותי איתך, אני אתן לך שלוש משאלות.
איך בכלל קוראים לך ולשותף הפסיבי שלך?". "אה, לו קוראים מיט
ולי קוראים קר. איך קוראים לך?", "אין לי שם, תקרא לי דג, או
דג זהב או שפשוט תבקש משאלה. אני מקווה שיש לך שקית כדי להחזיק
אותי שם".
בקשתי מהמארחת של המסעדה הסינית הסודית שקית בשביל הדג, לקחתי
אותו ואת החרבות הסמוראיות העתיקות שלנו, ויצאנו מהמסעדה.

הר הטיי-שן, הוא אחד מעשרת ההרים הגדולים והחשובים ביותר
בסין, לפי הסינים עצמם.
הפתגמים מעוגיות המזל הם פתגמים סינים אמיתיים, פרט לשניים
האחרונים כמובן.
"אז מה עכשיו" אמר מיט. "נראה לי שנחזור לשתי הזונות המבוגרות
שראינו בהתחלה ו... נגיע לגהנום".
מצאנו אותן ברחוב הראשי ושאלנו אם אפשר לשכב איתן. "20 יורו"
הייתה התשובה. נורא יקר, חשבתי. אבל החלטנו לחסל את השטן ומה
לא נעשה כדי לעמוד במשימה.
אחרי חצי שעה באמת שהרגשנו בגהנום, חיכינו לראות מה יקרה.
כלום. לפתע בקע קול, מיושן כזה, נשמע שלא שייך לעולם הזה-
"אפשר לקבל את ה20 יורו עכשיו? ואם תרצו שוב בחורים" בשלב הזה
זונה מבוגרת א' חייכה לעצמה, "פעם הבאה רק 10 יורו". זונה
מבוגרת ב' חייכה לעבר מיט ואמרה "בשבילך רק 7 יורו". שילמנו
להן את הכסף והלכנו לשירותים לרחוץ מעלינו את הזוועה שזה עתה
עברנו. "אני לא מבין למה לא הגענו לגהנום" אמרתי ומיט מהר
להסכים.

אחרי האירוע המיותר של לשכב עם שתי זונות מבוגרות חשבנו מה
לעשות, והגענו למסקנה שאנחנו לא יודעים איפה השטן ולא יודעים
האם כלל קיים גהנום ואולי זה רק עוד מיתוס שהמציא קופירייטר
ממולח. המשכנו לחפש ברחוב ואז מיט הסב את תשומת ליבי לשלט שהיה
תלוי על בית קטן ומוזנח "רואה ויודע הכל כמובן תמורת המחיר
המתאים". החלטנו להכנס כי להפסיד בטח שלא היה מה.

היה מסדרון ארוך שהוביל לחדר קטן, דפקתי על הדלת ונשמעה תשובה
מבפנים "ידעתי שאתה שם, אתה יכול להכנס". נכנסנו. " אה אתם
שניים" הוא אמר. הוא נראה כמו אדם עיוור, משקפי שמש כהים על
ראשו והלך בהיסוס בחדר עם כלב הנחיה שלו. "שבו שבו למה אתם
עומדים" הוא אמר. "אנחנו כבר יושבים" מלמל מיט והיסיתי אותו
כדי לא לפגוע ברגשותיו של עיוור "לא נעים גם ככה הוא לא רואה
כלום, איש מסכן". "אבל שומע מצוין אני כן" הוא צעק לפתע.
"אז מה אתם מחפשים?" הוא אמר, "קוראים לי -העיוור, אבל אל
תפחדו מישהו כבר אמר פעם -
אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד. כי הדבר החשוב באמת
סמוי מן העין". "מאד מחוכם" חייכתי , "גנבתי את זה מהנסיך
הקטן" הוא צחק. "אז מה בחורים, מה אתם צריכים לדעת?"
"אנחנו רוצים לחסל את השטן, ולא יודעים איך להגיע לגהנום".
במפתיע מיט יצא מהפסיביות שלו וצעק את המשפט יחד איתי.
"אני מבין" אמר העיוור והניח את ידיו על כדור הבדולח שלו. "אתה
רואה שם את התשובה?" שאלתי.
"לא, אני עיוור. וכעיוור אני לא יכול לראות מה קורה בתוך כדור
הבדולח שלי. מה שכן, אני סובל מתסמונת ידיים-מזיעות והכדור
בדולח הזה קריר למגע ועוזר לי בזה. רוצה לנסות גם?" שאל
ברצינות.
סרבתי בנימוס אך בתקיפות.
"ובכן, היכן הייתי... כן כן ... השטן והגהנום" , שוב הוא ניגב
את זעת ידיו על כדור הבדולח והמשיך "הדרך לגהנום מתחילה בסקס
עם זונה מבוגרת". "תגיד" אמרתי "אתה במקרה אוהב אוכל סיני?" ,
"מה.. כן! איך  ידעת? גם אתה יודע ורואה הכל? לפני שהתעוורתי
אהבתי לאכול במסעדה הסינית הסודית במורד הרחוב". "ניחוש ממוזל"
אמרתי. סימנתי למיט לבוא אחרי ועזבנו את החדר. האיש העיוור
שכלל לא שם לב שהלכנו המשיך לדבר לעצמו.
אם מישהו היה נשאר בחדר להקשיב זה היה נשמע כך:
"בבקשה צייר לי כבשה!" כנראה שהאיש העיוור זכר בעל פה את הספר
הנסיך הקטן וכל מה שהיה ביכולתו להגיד היה ציטוטים משם. "אין
לבני האדם שורשים וזה דבר המכביד עליהם מאד". הוא המשיך ומלמל
כך במשך כל אחר הצהריים עד ששם לב שהוא יושב לבד בחדר. "20
יורו!" הוא צעק אז לחלל האוויר ושלח מבט מאשים לכלב שלו על כך
שהוא חשב שהוא גנב את הכסף לעצמו.

נחזור למיט וקר.
הם יצאו מהבית של האיש העיוור ושוב שוטטו ברחובות בתקווה
שיימצאו מישהו שיודע היכן השטן נמצא. "בוא נשאל אנשים ברחוב,
אולי מישהו ידע" אמרתי למיט והוא מהר להסכים כמובן.
האדם הראשון שפגשנו היה למעשה אישה זקנה, "גם את זונה מבוגרת?"
שאלתי בנימוס. בעודנו בורחים ממנה מצאנו עוד אישה זקנה. בשלב
הזה גיליתי שברחוב הראשי הזה היו או נשים זקנות או בחור בשם
סטן שמחופש לשטן.

התקרבנו אליה ושאלתי "את מוכנה לעזור לנו?"  "מה אתם צריכים
ילדים, תשאלו מה שאתם רוצים".
אמרי לנו בבקשה, לאן אנו צריכים ללכת?" שאלתי.  "זה תלוי לאן
אתם רוצים להגיע", "לא אכפת לנו כבר לאן" עניתי "אם כן, זה לא
משנה באיזו דרך אתם בוחרים" ענתה. "את מתמחה במקרה
בפיסוכולולוגיה?", שאלתי אותה. "מה? כן! איך ידעת? לא ידעתי
שעוד מישהו מכיר את המדע המדהים הזה". נאנחתי. קודם הנסיך
הקטן, עכשיו קצת טרי פראצ'ט. ככה רחוק לא נגיע.
ואז, אז ראיתי אותו. הוא היה בתוך עגלה מרופטת ישנה ומתקלפת.
העתיקות שלו זלגה מתוך פניו. הוא היה אדם שהיה ברור לכל מי
שרואה אותו- שהוא יודע דברים. אינפורמציה זה שם המשחק לא?
חשבתי להגיד לו אך הוא הקדים אותי ומשך אותי ביד קדימה אל
העגלה. העתיק ישב בתוך העגלה והביט בנו בעודנו מתקרבים. הוא
גרד באוזנו נמרצות עד שהגענו אליו והושיט את ידו לשלום קדימה
ואמר "מרחבא מרחבא מבקרים מכובדים" בקול מקורקש. "מי אתה",
שאלתי ומיט הנהן.
"מה מבוקשכם מכובדים?" "אנחנו... מחפשים להרוג את השטן", עניתי
בסוף בהחלטיות. העתיק הנהן לעצמו בידענות. חיטט באוזנו השנייה,
ואז חייך חיוך קטן שלא היינו רואים לו היה לו שפם. חשב עוד כמה
דקות ואז פצח בנאום:
"מממ... מדבר מולכם מלך מאד מפורסם מממ... מידע מוכר מול מחיר
מתאים... מממ... מה מידע מיוחד מעוניין ממני... מחסל מלך
שדים... מממ... מלך מרושעים... מעניין, מעניין מאד. מה מכם
מקבל מכובדי? מתנה מפוארת? מתנה מיוחדת? מממ... מחיר מאד מסובך
מול מידע מלך מרושעים, מלך שדים. מצחיקה מחשבה מחסל מלך
מרושעים, מטומטמים מטופשים מאד... מממ... מידע... מידע...
מחפשים מכובדי מכשפות מתכנסות. מוצאים מכשפות מוצאים מלך
מרושעים".
"אתה לא מסוגל להגיד אף מילה שלא מתחילה בעוד מ"ם קשישי?"
שאלתי אותו בתימהון, "מסוגל מסוגל... מעדיף מדבר מ"מים. מ"ם
מיוחדת... מפתה". מיט נחר לו בצחוק.
"אז אתה אומר שאנחנו צריכים למצוא כינוס של מכשפות ושהן יובילו
אותנו לשטן?" "מסכים. מסכים. מדויק. מעולה!" העתיק התלהב
בהתרגשות, והמשיך, "מתנה מכובדי, מתנה מקבל מכם? מתנה
מפוארת?".
חשבתי לרגע. ואז כאשר שאלתי אותו האם הוא מעוניין בשתי חרבות
סמוראיות עתיקות ומשובחות, הוא הנהן בכזו התלהבות שראשו כמעט
נפל. ואז צעקה מפתיעה, שאני חושב שהפתיעה אותו יותר מאשר
הפתיעה אותנו, הוא צעק "כן!!!" ומיד הסמיק. הוא גרר אותי בפעם
השנייה בחמש הדקות האחרונות, הפעם הרחק מהעגלה.
"אז מה אתה אומר מיט?", נאנחתי. איפה מוצאים כינוס של מכשפות
ככה סתם באמצע החיים. איך בכלל מזהים מכשפה? מצנפת מרופטת
ומחודדת? אף ארוך מהרגיל? שיניים רקובות? מטאטא? מי באמת יודע.
"שוב נתקענו" אמר לפתע מיט באקטיביות יוצאת דופן. בסוף החלטנו
שפשוט נמשיך ללכת ואולי במקרה ניפול על כינוס של מכשפות.
נזכרתי שברחוב הראשי יש כמעט רק נשים זקנות, ואם זה לא מקום
טוב להתחיל לחפש מכשפות, אז שום מקום לא יהיה מספיק טוב.
התיישבנו על ספסל והבטנו על הזקנות העוברות והשבות. אחרי חצי
שעה עברה אחת עם מצנפת ארוכה ומחודדת במיוחד. אפילו היה לה
מטאטא ופזילה עצבנית בעין שמאל. מיהרנו לעקוב אחריה,  רק כדי
לגלות שאחרי שעה של מעקב היא נכנסת לחנות "מצנפות ומטאטאים
רצית?- לחנות של אבנעזר פנית". זה היה מאכזב. התחלתי להרגיש
נואש, יום שלם אנחנו רוצים לעשות טוב לאנושות ולהרוג את השטן
ושום דבר, אפילו אין שטן בסביבה, רק עצות טיפשיות. ואז נזכרתי
בדג הזהב עם הפה השבור והעקום בשקית הניילון, הוא אמר שהוא דג
של שלוש משאלות, אז הגיע הזמן להתחיל להביע משאלות.
הוצאתי החוצה את השקית והישרתי מבט אל הדג, "בלי התחכמויות של
שפת ה-ב' בבקשה הא?", "כרצונך!" הדג אמר בתוך ראשי "עוד שתי
משאלות". "מה! אבל זו לא הייתה משאלה, תתעלם ממה שאמרתי!",
ושוב, "כרצונך! עוד משאלה אחת". אני לרוב טיפוס די רגוע, תשאלו
אותו, הוא יוכל להעיד עלי. ולכן, בשקט ושלווה דקרתי בעדינות עם
מחט את שקית הניילון והבטתי בהנאה איך המים יוצאים החוצה בקשת
מלבבת. "כמה משאלות נשארו לנו?" שאלתי במתק שפתיים. "אה... כמה
שתרצו מה השאלה", אמר הדג שהתחיל להזיע פתאום. ראיתם פעם דג
מזיע? לא חוויה נעימה. "היכן אנחנו מוצאים כינוס של מכשפות?
ובלי חוכמולוגיה ומשחקים".

דיאלוג דומה התרחש בין עליסה לחתול הצ'שייר בעליסה בארץ
הפלאות.
"בחדר האחורי בחנות בשם: "מצנפות ומטאטאים רצית?- לחנות של
אבנעזר פנית". "האם תסכים לשחרר אותי עכשיו בבקשה?", הוא שאל
ממשיך להזיע נמרצות. "כן למה לא". בתגובה הדג הישיר מבט אלי
ואל מיט. צחק פתאום, וזה לא היה רק בראשי, הדג מילולית צחק...
ונעלם.
נכנסנו לחנות, דפקנו על החדר האחורי ולא הייתה תשובה. הוא לחץ
על הידית והדלת נענתה למגעו. בפנים היה שולחן עם הרים של סלט
תפוחי אדמה ועל הקיר נשענו כשלושים מטאטאים. "אני חושב שמצאנו
אותן מיט". הוא הסכים נמרצות. מסתבר שלא כל חדר אחורי הוא רק
חדר אחורי, מסתבר שיש כאלו שיש להם חדר אחורי משל עצמם, עם עוד
דלת. דפקנו גם עליה, הפעם נשמעה תשובה: "תכנסו חמודים, לא נאכל
אתכם" וצחוק מתגלגל בחדר כתגובה לדוברת.
השעה כבר הייתה מאוחרת, את המשחק בטלוויזיה כבר פספסנו בטוח,
אז באמת שלא היה מה להפסיד. נכנסו ביחד לחדר האחורי של החדר
האחורי, והיו שם שלושים מכשפות.
הייתה שם אחת עם נעליים אדומות. הייתה שם אחת עם צבא של
קופים-מכונפים. הייתה שם אחת עם המון ממתקים והיא החזיקה את
התמונה של הבית שלה בגאווה. הייתה שם אחת עם חולצה שהיה כתוב
עליה סיילם 1692, לא נשכח.
אחת מהן, הראשונה ששמה לב שנכנסנו אמרה בקול צרוד, "היי,
בנים!!! תתייפו בנות". כל המכשפות בבת-אחת סידרו את המצנפות
המחודדות שלהן, סדרו את השרוולים ומחו שיירי אוכל מסביב
לפיותיהן. אחרי שזה הסתיים, כל השלושים נפנו אלינו והחלו
מדברות יחדיו. הרמתי את ידי כדי להשתיק את הזקנות הבלות ושאלתי
בפשטות, "איך אני מוצא את השטן". שוב כולן דיברו ביחד ואי אפשר
היה להבין כלום. "אחת אחת בבקשה", נזעקתי. בסוף, זו עם חולצת
סיילם 1692 לא נשכח, אמרה את מה שרצינו לשמוע. "השטן, זה מאד
פשוט בחורים. הוא לעולם לא עוטה כמובן את הצורה מכל הציורים
והכל, הוא תמיד בצורה שהכי פחות תצפה למצוא אותו. למשל כמו דג
זהב עם פה שבור ועקום". "מה באמת?" צעק מיט וטלטל את הזקנה.
"לא, סתם צחקתי" צחקה הזקנה. "אתם כאלו קלים בחורים". "למען
האמת", היא התחילה ועצרה. ואז המשיכה שוב, "למען האמת, השטן
הוא בדיוק כמו שכולם חושבים. קרניים זנב וכל הסיפור. עמוק
בגהנום, מסע מייסר להגיע לשם, שבועות של הליכה בתוך מערות
אימתניות רותחות. ייקח לכם חודש רק להגיע לפתח המערה
הראשונה".
חשבנו ארוכות. ובסוף הגענו למסקנה הבלתי נמנעת שאם נרוץ עכשיו
מהר, נספיק להגיע עוד לסוף המשחק. וכך היה.
בינתיים בחנות של אבנעזר, אחת המכשפות שאלה: "למה לא אמרת להן
איפה השטן באמת אזדרכת, זה לא יפה". "כן, אבל אני מכשפה. זה מה
שמצופה ממני". "זה נכון, נאנחה מכשפה אחרת, אז מי הביאה סלט
כרוב?".