הוא דיווש על האופניים וידע שעצירה שווה למוות. אסור לו לגעת
ברצפה, הוא לא ידע למה הוא יודע את זה, פשוט כך. כמו בסרט
ספיד, חשב לעצמו. הביט סביבו, מישור נרחב לכל כיוון. אין קיר
להיתמך עליו, אין עץ לטפס עליו, חייב להמשיך לדווש.
ולפתע אינדיאני. "מאיפה הגעת?" הוא שאל. "תמיד הייתי כאן, זו
ארץ אבותיי", ענה האינדיאני. "מי אתה?" שאל.
"שמי-תכלת-חסרי-ברק", ענה האיש, "אני לא יודע מה אני עושה כאן,
אסור לי לעצור", הוסיף בעודו מקיף את האינדיאני, "כאילו
שהענישו אותי על משהו".
"למה אתה חושב?" שאל האינדיאני. "כי אחרת, למה העונש הזה?"
"לפעמים אתה עושה את כל הדברים הנכונים ועדיין מפסיד, אלו
החיים", אמר האינדיאני. "אז החיים מסריחים", פלט האיש. "לא
אמרתי אחרת", חייך האינדיאני ונעלם. תעתועי מחשבה? תהה לעצמו.
הוא ניסה להניח אחת מרגליו על הקרקע ומיד הנעל החלה לבעור
ולהתכלות. אז התחושה צדקה, חשב לעצמו. אבל מה ההיגיון בכל זה?

ולפתע שלגיה.
"מאיפה הגעת?" הוא שאל. "תמיד הייתי כאן, זו ארץ האגדות", ענתה
שלגיה. "רוצה תפוח?" שאלה. התעלם. "יש כאן באזור מקום שאני
יכול לעצור מהרכיבה ולהישען עליו או לשבת?" שאל. "בוודאי",
צחקה שלגיה, "אתה רק צריך להאמין בו".
"במה? במי?" שאל, אך היא שתקה. "זה לא הוגן, אני צעיר", רטן.
"החיים לא תמיד הוגנים, מי כמוני יודעת", אמרה לו. "וצעיר?
אומרים שגם אדם צעיר בשנים יכול להיות זקן בשניות, אם הוא ניצל
נכון את הזמן", חייכה שוב ונעלמה. תעתועי מחשבה? תהה לעצמו.
הוא בחן את האופק בכל שלוש מאות ושישים המעלות סביבו, למצוא
משהו מעט בולט שיוכל לעזור. הוא חש שלא יוכל לדווש עוד זמן רב.
אבל מה ההיגיון בכל זה?

ולפתע דוד המלך.
"מאיפה הגעת?" הוא שאל. "תמיד הייתי כאן, זו ארץ ההיסטוריה",
ענה דוד. "אני מתחיל להתייאש", הוא אמר למלך העתיק, מרגיש שאין
סיכוי. דוד חייך, "אתה מכיר את סיפורי. יצאתי לקרב חמוש באמונה
וקלע, שאול גם רצה להרגני. אתה חושב שלכולם קל, חוץ ממך? המוות
קל כנוצה, החובה והחיים כבדים כהר".
"אבל אני לא מבין", הוא אמר. דוד המלך חייך ונעלם. תעתועי
מחשבה? תהה לעצמו. הוא התפלל לעזרה, רגליו כבר בערו. בקרוב הוא
ייעצר וייפול. אבל מה ההיגיון בכל זה?

הוא ראה כיסא ענקי, אך ככל שהתקרב אליו, הכיסא קטן וקטן עד
שכאשר הגיע אליו הוא שאף לגודל אפסי, גרגר חול בקושי. הוא נאנח
והמשיך וראה איך הכיסא שוב גדל. הסיפור של טנטלוס עלה כמובן
לראש, והסיפור ההוא לא נגמר אופטימי. כך הופיעו עוד ועוד
עצמים, רק כדי לקטון לאפס כאשר התקרב אליהם.

ולפתע איש זקן על אופניים.
"מאיפה הגעת?" הוא שאל. "תמיד הייתי כאן, זו ארץ הזמן", ענה
הזקן. "אני חושב שזה הגיהינום", אמר לזקן, "אינני יכול לסבול
עוד".
"אין לי פתגמים ומשפטים חכמים בשבילך, כבר שמעתי את כולם", אמר
הזקן. הם חגו זה סביב זה על אופניהם. הצעיר אמר, "יש לנו אותו
סוג אופניים". הזקן ענה "כמובן, למה ציפית, האם מפל הבשר בפני
כל כך מטעה?" ואז הצעיר ראה ונאנק. "אז באמת אין סיכוי".
"תמיד יש", חייך הזקן ונעלם. תעתועי מחשבה? תהה לעצמו. עד כדי
כמה החיות והרצון להמשיך חזקים? בינתיים נראה שכן. אבל מה
ההיגיון בכל זה?

דיווש ועוד דיווש. על הרצפה ראה פרחים שבורים, נבולים. הוא עצר
לידם והניח עליהם רגל בעדינות. דבר לא קרה. הוא ירד מהאופניים
לבסוף ונשכב על הפרחים. הרים בידו כלנית עצובה, נשק לעלי
הכותרת ונרדם.