פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות", המוסף לספרות (26.1.2007)

ערבי קריאת שירה צצים ורבים, אך אין מתקיים דיון על דרך הקריאה
בהם. המחלוקת הגדולה בשיח על השירה העברית היא כיצד ראוי לכתוב
שיר. אבל על השאלה, כיצד מוצלח להקריא שיר, אין משוחחים.  
קוראי השירה בערבים הספרותיים אפופים בפתולוגיה של פאתוס.
המשוררים קוראים את שיריהם בטון, בקצב וברגש שרגילים להקריא
בהם טקסטים בערב יום השואה ובערב יום הזיכרון. כתוצאה מכך, גם
שירים טובים, שדווקא התאפיינו בכתיבת חולין, הופכים לפארסה.
המהפכה הפואטית שהוביל נתן זך ניסתה לסלק את הפאתוס, את
הפואזיה המנופחת, את השקילות ואת ה"אנחנו" מכתיבת השירה,
ולהזמין אליה את הרגש ואת הקול האישי. אבל המהפכה הזו שאולי
התממשה בכתיבת השירה, פשוט פסחה על הקראת השירה.
דוד אבידן הצליח להקטין את הפער בין לשון השירה ללשון הדיבור,
אבל תהומות ווקאלים עדיין מפרידים בין הלשון המדברת ללשון
המקריאה.
הקוראים בקול מטעימים בעודף את המילה האחרונה שבשורה, כשם
שמשוררים קלסיקאים חורזים אותה, והם נוהגים כך גם כשהשורה בכלל
שבורה. בעוד שירים שנכתבו לפני המהפכה הזכית הם בעלי מתכונת
קלאסית, ולכן סובלים הקראה רוויית-פאתוס, הרי שההקראה בדרך הזו
של השירה המודרניסטית והניאו-מודרניסטית האישית-חופשית מחזירה
את השיר בתשובה, בעוד הוא זועק ניטשה או פלייבוי. ההקראה
החזנית מנוגדת לחלוטין לרוח השיר, והופכת אותו לבלתי מובן, ואף
מבלבלת את הקהל.
חוסר העקביות יוצר תחושה של זיוף, והקהל שפוגש במשורר שמאחורי
השיר יוצא בתחושה של הונאה. הקול האישי החופשי שבשיר הכתוב
נבלע בקול המשמים והסטנדרטי של ההקראה. ולכן ייטב אם קוראי
שירה יבחרו: או להגביל עצמם להקראת שירים אדירי שגב או ללמוד
להקריא שירה בדרך אישית וחופשית, שתבטא רגש חי ואותנטי בלי
תבניתיות ובלי מלאכותית.