צועדת על הדשא הרך,
רגליי היחפות לגמרי חשות בכל,
כל גבשושית אני רומסת,
מטפסת, על המקום הגבוה ביותר.

בלי ידיים, עד לקצה,
הלא-רחוק למראה,
ואחרי שאני עוברת
את הקשיים שבדרך,
מדליקה מצית ואתה,
את מה שיכול להביא אותי,
לסוף דרכי.

גשם של מחטים מביאה עמה,
מביאה הרוח החורפית,
הרוח העצובה אך הערה,
וכמו עושה לי בכוונה
מכוונת את המחטים אל פניי,
שכואבות, אך אני,
אני את ראשי לא אזיז.

החשכה יורדת אט-אט,
ותנועות חיים מהכבישים,
נרשמות בזיכרוני.
אחרי הכל,
זה הדבר היחיד שנותר בי,
זיכרון.

והרוח מתחזקת,
היא מביאה עמה שרשרת מחטים,
הם בפניי פוגעות,
עד שידממו לחלוטין.
ואני, אני את ראשי לא אזיז,
אפילו אם העץ יפגע בהן,
בפניי.
עדיין יושבת,
בדמיוני,
ברומו של עולם,
מחכה לזרד הבא,
שיפגע בפניי,
וביכולתי לשרוד,
יכולתי החזקה לשרוד.

דמעות של דם נוטפות מפניי,
והנה המחט הבאה פוגעת,
כל כך קשה הפגיעה,
אך אני, אני בשלי,
אני את ראשי לא אזיז.

מטע אורנים מחודדים,
עודנו לפניי
מגשש, מייחל,
להתקרב לפניי,
וכל זאת למרות,
שהדם נקרש,
נעלם מהן,
ולא נותר עוד זכר,
מלבד אותן הצלקות,
שתמיד יוכלו להעיד,
שהדם פקד גם את פניי.
וכל זאת מכמה אורנים,
אורנים בודדים,
בודדים אך רבים.

וכשארד מטה,
אל תחתית המפלט,
כשרגליי היחפות יוכלו להרגישו,
לרמוס את הגבשושיות הרבות,
אנצור עוד בלבי,
את אותה התחושה,
הציפייה,
למחט האורן הבאה. שתבוא.