[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אביתר בר-אל
/
יום טוב

היום הזה הולך להיות טוב. מכירים שלפעמים אתה קם בבוקר ואתה
פשוט יודע איך הולך להראות יומך? אז היום הולך להיות לי יום
כזה. שתיתי את הקפה, נישקתי את אורית ויצאתי, כהרגלי, לתפוס את
קו 274 מביתי לתל אביב. עד כה הנבואה הגשימה את עצמה, אף פעם
הוא לא הגיע כל כך מהר. מי היה מאמין שנתיבי התחבורה הציבורית
באמת יכובדו? התשובה הייתה ברורה, זה היה בגללי! היום הטוב שלי
היה חייב לקרות.
עמדתי במעבר החציה בין תחנת האוטובוס לעבודה. לצדי עמדה בחורה
שאין מילים אחרות להגדיר אותה מלבד מהממת - בשער בלונדיני
גולש, עיניים ירוקות חודרות וחצאית מיני שחשפה רגליים ארוכות
מאוד - היא סובבה הרבה מבטים. לפתע היא החלה לנוע באי נוחות
ברורה. עם הגיעה של מאזדה 6 כסופה לצומת היא פנתה אליי ולפני
שהספקתי להגיב החלה לנשק אותי. זו הייתה נשיקה טובה.
אחרי דקה בערך והחלפתו של הרמזור היא התנתקה ממני. "תודה", היא
אמרה, אך עיניה שידרו משהו אחר.
"לא שלא נהניתי, אבל מה זה היה, לעזאזל?" שאלתי. "בוא נגיד שאם
האנשים ברכב הזה היו רואים אותי, זה היה... איך אני יכולה
להגדיר את זה? מצער".
"שיהיה לך יום טוב, אדוני!" היא אמרה בזמן שניסיתי לעכל מה קרה
שם בדיוק והתרחקה ממני בצעדים בוטחים.
לא מצליח להתרכז בעבודה, מי הייתה הבחורה הזו? ממה היא פחדה?
בזמן ארוחת הצהרים התלבטתי אם לספר לחבריי לעבודה את מאורעות
הבוקר. לפני שהחלטתי מה תהיה תגובתם הפלאפון שלי צלצל.
"דוד?"
"כן, זה דוד, מי זו?"
"זו הבחורה שעמדה לידך בצומת היום בבוקר, מה שלומך?"
"שלומי מצוין, איך השגת את המספר שלי? מה את רוצה ממני? אני
אוהב את אשתי!"
"אל דאגה, דוד. היום בבוקר הגיע לתיק שלך משהו ששייך לי, הייתי
רוצה את זה חזרה".
"על מה את מדברת?"
"פגוש אותי היום ב-17:00 בשער הרכבת של עזריאלי, אני אקח אותו
ומבטיחה להיעלם מחייך לעד. המון תודה, דוד. אתה מותק". היא
ניתקה.
היום הזה נהיה יותר ויותר מוזר. איך היא השיגה את המספר שלי,
איך היא יודעת איך קוראים לי? מי היא לעזאזל? כשהגעתי למשרד
הפכתי את התיק שלי על השולחן, המבחנה שנפלה על הרצפה לא הייתה
שם בבוקר כשיצאתי מהבית, איזה מזל שהיא לא נשברה. להריח אותה?
היה לה צבע מוזר, החלטתי לוותר על התענוג המפוקפק. למה לעזאזל
היא שמה מבחנה בתיק שלי??? נכנסתי לקניון מס' דקות לפני הזמן
שהיא קבעה, לא היה זכר לבחורה בלונדינית גבוהה ויפה. התחלתי
להסתובב, לא בטוח אם אני רוצה לפגוש אותה או לא. כשעברתי ליד
המדרגות הנעות הרגשתי שמישהו הולך לידי. זו הייתה היא. "מה את
רוצה ממני?" שאלתי בבוטות. "אמרתי לך בטלפון כבר, טיפשון, יש
לך משהו ששייך לי". לפתע היא תפסה את ידי, "בוא מהר לרכבת".
"מה קרה עכשיו?" שאלתי. "בוא נגיד שהחבר'ה מהבוקר די עקשנים".
היא קנתה לנו כרטיסים לרכבת והתחלנו לרדת במדרגות. "אם לא
תתחיל לרוץ הם יתפסו אותי, בבקשה", המבט הזה בעיניים, "בוא
איתי מהר". התחלנו לרוץ במורד המדרגות. בשנייה שרגלי נחתה על
המדרגה הזו, ידעתי שזה הולך לקרות. הנפילה הייתה מחרישת
אוזניים והזווית המוזרה בה רגלי נחה כעת הייתה הוכחה טובה יותר
מהכאב המסמא שאיני יכול לעשות ולו צעד אחד נוסף. היא כרעה
לצדי, בידיים מיומנות החלה לכרוך חתיכה מחולצתה סביב השוק שלי.
"מה את עושה?" שאלתי. "מניחה חוסם עורקים, העצם שלך נשברה ואתה
מאבד דם רב", שוב פעם המבט הזה בעיניה. לראשונה נחה עליי ההבנה
איפה ראיתי מבט כזה בעבר, זה היה בסרט של נשיונל ג'יאוגרפיק.
מבטה של אילה שבורחת מברדלס, אך יודעת שהוא ישיג אותה. תיארתי
לעצמי שהעיכוב שאני גורם לה לא משחק לטובתה.
העולם סביבי הסתחרר. "איך קוראים לך?" שאלתי, מס' שניות לפני
שאיבדתי את הכרתי. היא שלפה את המבחנה מתיקי והחלה לרוץ במורד
המדרגות. העולם סביבי החשיך.





אור לבן בוהק סימא את עיניי. "הוא התעורר!!!" קולה של אורית
היה כמו מוזיקה לאוזניי. בעודה מחבקת אותי נזכרתי כמה התגעגעתי
למגע ידיה. "מה קרה?" שאלתי. "המאבטח של הקניון מצא אותך ללא
הכרה במורד המדרגות, הדאגתי אותי כל כך, דוד! איך הצלחת ליפול
ככה במדרגות האלו?"
"עזבי, סיפור ארוך, אני רוצה לישון קצת עכשיו". כשקמתי היה כבר
חושך, ראיתי שאורית השאירה לי עיתון, למקרה שישעמם לי. התמונה
שלה הייתה מרוחה על כל העמוד הראשי:
"אזרחית בריטית נעצרה על ידי השב"כ בחשד למעורבות בפיגוע כימי
בתל אביב. דניאלה סאטר, אזרחית בריטית, נעצרה על ידי אנשי
שירות הביטחון הכללי היום בבוקר בתל אביב. על גופה היא נשאה
מבחנה אשר הכילה חומר כימי, אותו על פי החשד רצתה לפזר במערכת
האוורור של רכבת ישראל".
בחור קטן, שנראה כמו מקרר עם ראש, נכנס לחדר ונעץ בי מבטים
בזמן שקראתי את העיתון. "שלום אדוני, שמי משה, אני משרת במשרד
הביטחון, תוכל לענות לי על מס' שאלות בבקשה?"
כנראה שבאמת זה היה יום טוב בשבילי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אה
אה
אה
גמרתי


האיש האדום בצד


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/6/07 2:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביתר בר-אל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה