הוא עמד שם בצד הדרך וחיכה. חיכה, חיכה וחיכה. למי אני מחכה
לעזאזל? שאל את עצמו שוב ושוב, אך לא ידע. היא הבטיחה שתחזור
בסתיו. חה, חה, חה. בסתיו הוא צחק במרירות. בטח. כל ההבטחות
שלה היו שקריות. כמוה. היא כולה שקר עטוף במסיכת צביעות.
ילדה-אישה שלא התבגרה. היא הייתה סוג של תופעה מוזרה.

איך לא ידעתי על זה כלום?שאל את עצמו. טוב אז הייתי מאוהב, חשב
בעצב. הייתי מאוהב בנסיכת השקר והרוע, שהתחפשה למלאך תמים
וענוג. "אני לא יודעת מה לומר לך, אתה פשוט פתי, מטומטם,
תלותי, ואני מצטערת על כל דקה שביליתי בה במחיצתך", נזכר
בדבריה שנייה לפני שנפרדו. עכשיו עלו בעיניו דמעות. דמעות חמות
וצורבות.

הוא הרגיש מרומה, בזוי, עלוב. "אוליי אני באמת פתי, מטומטם,
ותלותי. אולי היא צדקה. "מלמל בעצב. "לא, אתה לא", שמע קול
קורא. הוא הרים את עיניו ואז ראה אותה. עגלגלה וחמודה. שתי
גומות חן לעיניה וחיוך זורח על פניה. "היי אני מיטל", אמרה.
"גיא, נעים מאוד", מלמל. "מה את עושה פה?"שאל, "זה לא מקום
לבחורה הגונה". הבחורה חייכה אליו חיוך גדול. "מי אמר שזה לא
מקום לבחורה הגונה?" שאלה בתמימות.

עכשיו הוא הרגיש מבולבל. "בחיי כמה שהיא משונה", חשב ואז אמר
לה: "בדרך כלל בחורות בשעה כזו אמורות לבלות, להנות מהחיים,
ולא להסתובב בצדי דרכים". הבחורה הביטה בו לפני שאמרה "אז אני
לא כמו כולם טוב לך? אז אני מורדת". זה מצא חן בעיניו מורדת.

"תגידי את עושה משהו הערב?" שאל. "לא, לא משהו מיוחד" ענתה.
"ואתה?" שאלה בציפייה. "לא גם אני לא עושה כלום". אמר. "אז...
" שאלה בהיסוס. "קבענו", ענה. הם צעדו יחד בצד הדרך, לא שמים
לב לדמות שמעדה למולם. "גיא", היא חייכה לעומתו כשנפגשו,
"חיכיתי לך". גיא חנק את גוש הכעס שעלה בו ואז חייך ופנה אל
מיטל, "תכירי זו החברה לשעבר שלי", אמר מדגיש את המילה לשעבר.
"אז ביי רותם", אמר בחיוך, משאיר אותה המומה בצד הדרך וצועד עם
מיטל אל דרך חדשה, יפה יותר, ומלאת אושר.