חלמתי פעם שאני מת.
זה היה דווקא מצחיק, כי כשסיפרתי את זה לרוני הוא אמר לי שזה
סימן שיהיו לי חיים ארוכים.
איזה שטויות. מי אמר שבגלל שחלמתי שאני מת יהיו לי חיים
ארוכים? בכלל, אני שונא את הביטוי הזה "חיים ארוכים", אתה לא
יכול לדעת כלום.
אף אחד לא יכול לדעת.
גם כשנכנסים למקום מסוים ודיברו עליך במקרה באותו הזמן, אז
כולם צועקים, במשפחה שלי לפחות, "חיים ארוכים".
אני מכיר איזה אחד שפעם נכנס למקום שדיברו עליו באותו הזמן,
צעקו לו "חיים ארוכים" והוא מרוב שמחה רץ הביתה ונדרס. הוא לא
מת. הוא סתם נדרס.
לאחר שבועיים הוא התאבד.
הוא היה קצת חולה. מסכן.
בכל מקרה רוני סיפר לי שיש לו ספר חלומות שמפרש לך את החלומות,
אם חלמת על כלב אז זה סימן לא טוב, ואם חלמת על יונה זה סימן
טוב, ואם חלמת על דגי מאכל זה סימן ממש טוב. את כל זה מרצה לי
רוני בשעה ששנינו חוזרים הביתה הפוכים מהפאב, המקום הרגיל
שאליו אנחנו הולכים כבר שנה וחצי.
שנה וחצי.
מדי פעם אנחנו פוגשים בחורות שם, לא שזה עוזר כי הרי אנחנו
מדברים כל כך הרבה שטויות ככה שמשפט ההתחלה שלי איתן הוא:
"תגידי, מה בחורה כזה עושה במקום כמוך...?"

אני עייף.
אני רוצה לישון ולא להתעורר. לא להתעורר אל אותו בוקר שגרתי.
כל בוקר אותו בוקר.
כל לילה אותו לילה.
שנה וחצי.

"אתה תהיה בסדר?"
"אל תדאג לי, רוני, בסדר?"
"אבל שוב פעם בכית, זאת כבר הפעם השלישית השבוע"
"נו אז מה? אני לא בן אדם? אם אני גבר אז אסור לי לבכות?"
"טוב בסדר, העיקר שתרגיש טוב."
בשלב הזה אני מקיא עוד פעם על השטיח של רוני, אותו שטיח שאני
מקיא עליו כבר שנה וחצי. "שטיח ההקאות" אנחנו קוראים לו כי
כמות האלכוהול וארוחות הערב שהשטיח הזה הכיר היא לא קטנה.
"מתי אכלת אפונה?"
"מה, היה אפונה?"
"נראה לי, תסתכל שנייה"
"זה לא אפונה, זה עדשים"
"מה ההבדל?"
"שאפונה זה ירק ופרי זה עדשים."
אנחנו צוחקים דקה ואני עוד פעם מקיא, גם רוני לא מצליח להתאפק
והוא מקיא, אנחנו מסתכלים אחד על השני מקיאים וצוחקים.
אני מתעורר בבוקר בדירה של רוני לצדה של ערמת קיא יבשה, רואה
את רוני ישן. אפילו שכואב לי הראש בצורה נוראית אני מחייך
לעצמי חיוך קטן, אני מנסה לקום אבל לא מצליח, אז אני מתחיל
לקרוא לרוני שיקום, אני כל כך עייף והראש שלי מתפוצץ מכאבים
ככה שקריאת ה"רוני" שלי לא ממש עזרה. לאחר מאמצים כפולים שאני
משקיע, אני מצליח לקום ואני נכנס למקלחת.
אני יוצא מהמקלחת ואני מסתכל בראי.
זוועת עולם.
חרפת נפשי.
שיקוף גועלי.
הטרדה מינית.
פיגוע טרור.
אונס קבוצתי.
המורה שלי רבקה מכיתה ד'2.
זוועת עולם.
עיניים נפוחות, זיפים של חמאסניק, שיער מפוזר, חצ'קון לא
מוכר.
פשוט זוועה.
אני מנסה לחיות עם המציאות המרה והולך להעיר את רוני.
"רוני, תקום, יא מכוער."
"אההה..."
"תקום נו, אני מאחר."
"עזוב עכשיו נו..."
"טוב רוני..." אני צועק.
"מה? מה? מלחמה?"
"קרוב מאוד."
"מה קרה?"
"עוד פעם נרדמתי אצלך."
"מה אתה אומר, באמת לא שמתי לב."
"טוב, תפסיק להיות אידיוט ותקום, כנס להתקלח."
"לא רוצה."
"נו תקום אתה כולך מסריח מקיא."
"לא רוצה."
"רוני, נו, אל תעצבן אותי."
"לא רוצה."
אני מרים את רוני בכוח וגורר אותו למקלחת. הבית מסריח מאלכוהול
מקולקל, כמו זה שקונים בחלטורה למסיבת יום ההולדת לדוד הרזה,
זה שאף אחד לא מכיר אותו, אבל כולם באים, כי יש שתייה והכניסה
חופשית.
אני נוסע אל הבית שלי ומתקשר לרותי ומודיע לה שאני מאחר, שוב
פעם באופן חד פעמי.
אני בבית.
אני מחרבן.
אני בוכה.
שוב פעם.
אין לי בדיוק סיבה מוגדרת למה אני בוכה, אני פשוט בוכה. אפילו
שזה טיפשי זה נראה לי הכי נכון.
השעה כבר 10 ורבע בבוקר ואני יוצא אל העבודה כי אני כבר ממש
מאחר, אני מחכה בפקק הקבוע ומגיע לעבודה באיחור של שעה, חמש
דקות ועשרים שניות.

"הכול טוב?" רותי שאלה אותי לפני שהיא מודיעה לי את כל ההודעות
חסרות המשמעות שלה מבחינתי.
"הכול מצוין, למה?"
"סתם, זאת הפעם השמינית שאתה מאחר החודש."
"כל הכבוד, לא ידעתי שאת סופרת כמה פעמים אני מאחר בחודש, אין
לך משהו יותר טוב לעשות?"
"דווקא יש, פשוט המחשב מעדכן את זה בכל פעם שאתה מאחר."
"איזה מזל שאת פה?"
"אתה בטוח שהכול בסדר, אלי?"
"הכול מעולה, רותי, לא יכול להיות טוב יותר."
"אתה מוכן להפסיק להיות ציני לרגע?"
"מעולם לא הייתי."
"אוקי, אז רינה עוד פעם התקשרה, כבר לא נעים לי ממנה, אולי
תענה לה וזהו?"
"כשאני ארצה ממך חוות דעת אני אפנה אלייך, אוקי?"
"אמא שלך, השאירה לך הודעה"
"אל תגידי לי אותה, היא בטח לא שונה מאתמול."
"ורוני התקשר ואמרתי לו להתקשר אליך הביתה."
הרמתי גבה באופן חשוד.
"מתי הוא התקשר?"
"אהה, רק רגע אני כבר אגיד לך, ב-9:43"
"הוא אמר שיתקשר?"
"כן."
רוני לא התקשר.
"טוב תודה רבה רותי."
"אם אתה צריך אותי רק תגיד לי."
"בטח, בטח."
רותי יצאה מהמשרד ומייד התקשרתי לרוני, הצלצולים המשיכו ורוני
עדיין לא ענה לי, ואז ענתה המזכירה האלקטרונית שלו:
"הצילו!!! הצילו!!! אני מת, ערבים חטפו אותי ואני לא יכול
לענות עכשיו, נסו בפעם הבאה, הצילו!!!"
לא הבנתי למה הוא לא עונה, כי הוא אמור להיות בעבודה, והוא
תמיד עונה לי בשעות הללו.
ניסיתי להסיר דאגה מלבי בטענה שאחרי שהוא יצא מהמקלחת כשאני
בדיוק חזרתי הביתה, הוא נרדם עוד פעם.
התקשרתי לאימא.
"הלו?" אימא ענתה בקול מבקש הרחמים שלה.
"אימא זה אלי, מה שלומך?"
"תגיד לי רגע, כמה פעמים אני עוד אצטרך לדבר עם המזכירה שלך?
אני כבר מכירה אותה יותר ממה שאני מכירה אותך."
"אימא לא הייתי במשרד באותו הזמן."
"אז איפה היית?"
"בבית"
"ולמה איחרת עוד פעם לעבודה?"
"כי חרבנתי בבוקר."
"שעתיים וחצי?"
"תגידי, אני פעם עמדתי מחוץ לדלת של השירותים ומדדתי לך כמה
זמן את מחרבנת?"
"אל תדבר אליי ככה, אני גם ככה לא מרגישה טוב."
"אז לכי לחרבן."
"אלי, תירגע בבקשה."
"טוב, סליחה, אמא, מה שלום אבא?"
"כבר שבוע שהוא לא אוכל, מעשן, כל היום רק מעשן."
"אז מה את רוצה שיעשה?"
"שיחיה קצת."
"למה, הוא מת?"
"כמעט."
"אל תדאגי לו הוא עובד, הוא נראה טוב ו..."
"מה זה נראה טוב, הוא נראה בן 70"
"טוב הוא רק בן 53, אל תעשי ממנו סבא"
"מתי באמת תהפוך אותנו לסבא וסבתא כבר?"
"עוד פעם השיחה הזאת, אימא?"
"אבל, כפרה עליך, אתה כבר לא ילד."
"אני לא אומר שאני ילד, אין מה לעשות, פשוט אין."
"בטח שיש, תכיר איזו מישהי."
"אמא, זה לא כמו בימים אצלכם, שמישהו הכיר את הבת של השכנים
ואחרי שבוע הם מחליטים על חתונה, ואהבה הייתה נמצאת בכיס ולא
בלב."
"מה זה קשור?"
"בירה מז'ור, בסדר?"
"אני לא מבינה מה אתה אומר."
"גם אני לא בדיוק מבין."
"טוב, כפרה עליך, תרגיש טוב ותתקשר אליי קצת בין לבין החיים
שלך, מתי נראה אותך?"
"כשירד שלג בנגב."
"נו, אלי! תפסיק."
"טוב, בסדר, אימא, אני אבוא מחר, אוקי?"
"טוב, מותק, ביי."
"ביי, מאמי."
אני מנתק ומתקשר לרוני, שוב פעם הוא לא עונה ורק המזכירה
החולנית שלו עונה, החלטתי להתקשר מאוחר יותר כשהוא יקום.
בינתיים כלום.
עבודה.
לפעמים זה דווקא נחמד, אבל בינתיים כלום.
ככה זה מרגיש.
אני תופס לעצמי את הראש עם הידיים ומסובב את הידיים על הראש
בסיבובים חזקים כמי שעייף מאוד מהחיים חסרי החיים.
השעה כבר 3 וחצי ואני מקבל טלפון מרוני. אני עונה במהירות.
"הלו, רוני?"
"אהה אחי."
"איפה אתה, סתום?"
"בחייאת אלי, נחש."
"בבית?"
"לא."
"אצל מישהי?" שאלתי בקול מופתע.
"לא."
"נו אז איפה?"
"בבית חולים." הוא צוחק כמו מטומטם.
"נו רוני, איפה אתה?"
"בחיי, כמעט מתתי."
"למה, מה קרה?"
"שומע סיפור?"
"נו.."
"נכון שמת אותי במקלחת ואז הלכת בטענה שאתה חייב לחרבן?"
"נו כן.."
"אז אני מתקלח לי, יוצא מהמקלחת, אוכל משהו, ויוצא לעבודה,
הייתי עדיין עייף מאתמול, אבל שמתי לב שאני כבר מאחר, אז
נסעתי, איך שאני יוצא מהחנייה נכנסה בי בחורה במהירות של 55
קמ"ש. אחי, עפתי עם האוטו 11.23 מטר" הוא מתחיל לצחוק.
"מה אתה צוחק?"
"אתה יודע איזה כיף זה היה."
"רגע ולא קרה לך כלום?"
"מה אתה מדבר, בשניה הראשונה אני מאבד את ההכרה ומסתבר שהראש
שלי נתקע בצפצפה של המכונית, והבחורה יצאה מהאוטו והתחילה
לצעוק מה אתה מצפצף, מה אני לא רואה? אתה קולט אחי את
הבורות?"
"נו ומה היה?"
"מה כבר יכול להיות, אחרי דקה שהיא צועקת כמו מפגרת שהרסתי לה
את האוטו, היא שמה לב שהצפצפה לא מפסיקה לעבוד אז היא התקרבה
וראתה שאיבדתי את ההכרה, אמבולנסים, בלגאנים, משטרות, ועכשיו
שמו אותי בבית חולים."
"נו ומה קרה לך?"
"שום דבר, כולה נשברה לי היד."
"אז איך תביא ביד?" שאלתי.
שנינו צוחקים.
זהו כוחו של רוני, ברגעים הקשים ביותר של חייו הבן אדם צוחק.
אני יכול לראות יתוש מרוח על הקיר וזה יעשה לי לבכות. אבל אני
דווקא אוהב לבכות, זה פורקן לא נורמאלי של רגשות, אתה מרגיש
כאילו הרגע הנשמה שלך יצאה החוצה להגיד שלום לחברים וחזרה
פנימה. יום אחד מצאתי את עצמי מתחת לפוך במיטה שלי מנסה לבכות,
לא יודע למה, הרגשתי צורך לבכות, זה כמו בן אדם שמעשן חפיסה
וחצי של סיגריות ביום והוא מרגיש מתישהו, אחרי האוכל, כשהוא
מחרבן או לאחר ריצה בחדר כושר, צורך לעשן, וככה גם אני מרגיש
צורך לשחרר את דמעותיי הכלואות בין עיניי, מה שאומר שאני בעצם
מכור לבכי, וזה מה שמצחיק, שבכי מסמל לרוב עצב וכאב שבן אדם
חש, אז למה אני מרגיש צורך לבכות כל הזמן?
כי אם חושבים על זה, טוב לי בעצם, אני עושה מה שאני רוצה, מתי
שאני רוצה, אין לי חברה על הראש שתשגע אותי, יש לי הורים ואח
שאוהבים אותי, אני מרוויח המון כסף, אז מה חסר לי בעצם בחיים
שאני נהנה לבכות? ויכול להיות שאני בכלל לא אוהב לבכות, וזה
גורם לי רק להיות סגור יותר בתוך עצמי ולשאול שאלות לגבי הקיום
שיכול להיות אינסופי ומצד שני הקיום שלנו יכול להיות רגעי. אם
הקיום הוא אינסופי, אז אין לנו בשביל מה לחיות, כי הרי בכל
מקרה לא נמות. נמשיך לחיות ולחיות, ולחיות ואין סוף, אז בשביל
מה? על כן הידיעה שלנו לגבי כך שהקיום שלנו הוא רגעי, היא זו
שמביאה לשלמותנו, כי הרי אנחנו יודעים שיום יבוא ונמות. כן
אנחנו נמות. ואנחנו חייבים להיות מודעים לכך, ולא לנסות להתחמק
מהעובדה הזאת בטענה שהחיים ממשיכים, הידיעה על כך שיבוא יום
ונמות רק מחזקת את הרצון לחיים, וכאשר נתחמק מכך אנחנו נחיה
חיים מלאי עצב. כי ברגע שלא טוב לנו בחיים אנחנו משליכים את
עצמנו אל תהום בלי מוצא ולא מחפשים את הרצון לשנות את זה
ולמצוא את הטוב בחיים.
כי טוב בחיים.
החיים הם טובים.
חיים טובים.
עצם העובדה שאנחנו חיים כבר הופך את החיים טובים וכל
היתר-כלום. כי בינתיים כלום.
אז חיים?
כן, חיים.
אז אני בוכה כי טוב לי.
טוב לי ואני לא יודע את זה.
אני לא נותן לעצמי שיהיה לי טוב.
אני מונע מעצמי חיים טובים.
הבכי הוא הסיפוק הקטן בחיים שלי.
אז אני בוכה כי טוב לי.
אם נאמין שטוב לנו אז יהיה לנו טוב.
אם לא נאמין אז לא יהיה לנו טוב.
אז מעכשיו החיים טובים.
לקחתי את האוטו שלי ונסעתי לים. לבד.
ישבתי על החול והסתכלתי על השקיעה, תמיד מדברים על השקיעה על
כמה שהיא רומנטית, ובסרטים כל הזוגות המאוהבים יושבים על החוף
ומסתכלים על השקיעה ואז מתנשקים, וגם בקליפים בשקל שתמיד יש את
הזמר ששר במזרחית שרוקד כמו מטומטם על איזה סלע והאישה מתחתיו
מוחאת לו כפיים, וכל זה קורה מול השקיעה, כי הרי שקיעה היא
רומנטית, לא?
כוס עמק, זה נכון, השקיעה היא באמת רומנטית, ישבתי לבד והרגשתי
מין תחושת סיפוק שנשאבת אלי, ואני לא בן אדם רוחני בדרך כלל,
אבל זה הכול אמת, כל השטויות האלה.
הרוח באמת משפיעה על הבן אדם.
השקיעה היא באמת רומנטית.
לבד זה לא בהכרח רע.
החיים טובים.