איש מן היושבים לא נתן דעתו על כניסתו של אדם נוסף אל תוך אולם
הקולנוע. האורות היו כבויים מזה כמה דקות, סרטוני הפרסומת
הוקרנו והסרט עצמו, שכבר היה בעיצומו, ריתק אליו את מלוא תשומת
הלב של הצופים המעטים. שמשון, שהמעבר מן האור אל החושך סימא את
עיניו, התיישב על הכיסא הקרוב אל דלת הכניסה וכבר היה נתון
כולו במתרחש לפניו על המסך. רק כעבור זמן מה נתן את דעתו על
סביבתו, הסתכל לצדדים לראות אם מי מן היושבים בקרבתו מבחין
בריגושים שהסרט מעורר בו. אחר כך שב והביט קדימה ומיד היה נתון
כולו, בשנית, למתרחש לנגד עיניו. מבלי משים רפה גופו ורגע בתוך
מושבו וכבר לא הציק כמקודם. תחושותיו הלכו וקהו עד כי אבדו
מתודעתו. רגשות גדולים ועצומים התחרו אלה באלה על המסך לפניו,
מסעירים את נפשו ומטלטלים אותה טלטלות גדולות, וזו הייתה כמצע
רך לכל אלה והם שקעו בתוכה כמו לכך נועדו מלכתחילה. ברגעים
כאלה הייתה עצמיותו מתבטלת וכל קיומו מכוון אל הדברים המתהווים
מולו כאילו נוצרו בנפשו פנימה.
לפתע, בבת אחת, חזר אל חושיו, מודע פעם נוספת אל גופו, אל
קיומו הנפרד, כאדם המתעורר משנתו ומארגן את עולמו בחטף. החלל
החשוך שבו היה נתון קם והתממש מחדש. באי רצון התרומם ממקומו,
וכשהוא מעיף מבטים אחרונים לעבר המסך, יצא לאטו מן האולם. האור
שב והיכה בעיניו, ובתוך שהוא מרגיש את אישוניו מצטמצמים
מאליהם, עשה דרכו אל הרחוב. שם, בתוך התנועה הסואנת, נשכחו
התמונות מתודעתו.
כזאת הייתה דרכו של שמשון. לעצמו היה אומר "בסרטים כמו בחיים
נכנסים בנקודה מקרית ויוצאים בנקודה מקרית". אבל לפעמים היה
נשאר עד הסוף. כי הוא, כמו כל אדם, היה בעל חולשות.