מעשה בווילון שלא עשה כל רע.
הוא עשוי מיריעה שבצידה האחד חומר נוגד שמש
ומצידו השני הוא פרחוני על רקע ירוק אפור, עם פרחים ענקיים.
הוא ווילון שלא עשה רע לאיש.
רק להגן על מי שזקוק לצל, הוא רוצה.
והנה באו אנשים זדים,
הסתכלו עליו בעין עקומה, צחקו עליו, זלזלו בו והוא בשלו,
תלוי על קיר, לא יכול לרדת תלוי על קיר בצורה לא אסטית,
אבל הוא ווילון, שייעודו לתת צל.

ומעשה שהיה כך היה:

היא עובדת במקום טוב, מצאה עבודה אחרי שנת אבטלה.
גילה כבר לא צעיר, היא מפרנסת יחידה, וחובה עליה
לעבוד לפרנסתה.
איתרע או התמזל מזלה ומצאה מקום שבו ארבע בנות, ביניהן
אחראית היסטרית, ומנהל חלש אופי, שמתחבא מאחורי סינורה
של אותה היסטרית.
חצי שנה ישבו הם בחדר חשוף שמש, חלון גבוה, וונטה שמחדירה
את כל החום פנימה.
מקץ חצי שנה של עבודה, כל המחלקה עברה לחדרון מערבי
שם הושיבו אותה מתחת לחלון.
בצהרי היום מגיעה השמש, שולחת קרניה ומחממת את ראשה.
החלון גבוה, מכוסה בקטעי בד קשיחים שלא מצליחים למנוע את
התחממות המקום, והתחממות הראש.
כמעט שנה חלפה, קיץ, סתיו, חורף אביב ושוב הקיץ הגיע.
משחקים בווסת המזגן, לא הועילו, הגבירו המתח בין יושבות החדר.
אחת הגדילה לעשות, וכהרגלה בקודש יוצאת מהחדר אחרי כל אחד
ובפרט אחרי מיודעתנו, לבדוק מה היא עושה, ואם לא מורידה את
טמפרטורת המזגן.
שני מפזרי חום מופעלים בחורף..אחד של האחראית ההיסטרית
והמניפולטיבית והשני של יד ימינה הפרנואידית והילדותית.
לפעמים הסכימה האחראית לעשות הפסקה עם המפזר שלה...
וכך חלפו עברו הימים, חורף התחלף באביב, אביב לקיץ, ורק בחדר
הזמן נעצר, ומפזר החום של יד ימין ממשיך לפעול.
הגיע הקיץ, ואיתו שמש מערבית חמה ולוהטת, הקודחת בראשה.
היא ביקשה שאת זכוכית החלון האטום, יהפכו לחלון שאפשר לפותחו.
ניתקלה בסירוב מוחלט.
ביקשה שיעשו ווילון אוטם שמש..
התשובה שנאמרה: אין אישור... (עד היום היא לא מאמינה שהאחראית
אכן ביקשה. לאור היכרותה עם האחראית גובר החשד שכל מאמץ לא
נעשה, לווילון אוטם שמש. ובמחלקה אחרת יש צלונים.)
מפזר החום ממשיך לפעול, והשמש קודחת בראשה מאחור.
כל יום חוזרת הביתה מעולפת, המוח לא מגיב, לא מסוגל לחשוב.
בקושי היא גומרת את יום עבודתה.
שותה מים, מרטיבה ראש ושיער, שמה קרמים בפנים, אך בסוף כל יום
המוח מעורפל מסרב לעבוד.
ובסופי שבוע, כולה שפוכה, לא מסוגלת לתפקד.
כשביקשה התחשבות מיד ימין, נתקלה במשפט המנצח: "למה אני צריכה
לסבול כדי שלך יהיה טוב"... אמרה יד ימין, ולא יספה.
והמפזר המשיך לפעול גם בשעות החמות.
מיודעתנו נקראה למנהל לנזיפת אזהרה ביוזמת האחראית.
מישהו העלה את הטמפ' ל-25 מעלות למרות שדובר שלא נוגעים בו.
נזיפת אזהרה ואיומים מצד המנהל, והוסיף כי הוא לא רוצה לשמוע
על קור וחום, ומי שיגע יפוטר.
האחראית, ליבה התרונן בקירבה על הצלחת השלטת מרותה על העובדת
הטובה ביותר.
מאוורר קטן ניקנה על ידי העובדת לשימו על השולחן לאירור
ולתנועת אוויר.
אך הפלא ופלא, הוא מפריע לכולם.
ומפזר החום התחיל לעבוד ביתר שאת, מפאת אותו מאוורר מסכן,
שבקושי מאוורר, ואינו מקרר... כמובן.
יום אחד, מרגישה אותה עובדת חום בלתי נסבל, ומגלה כי מפזר החום
אליה מכוון. בסערה נפשות, שלחה מייל לאחראית והעניין סודר
בתנאי שהמאוורר יופנה יותר לכוון אחר... כמעט ולא מורגש כבר על
מיודעתנו... כי אם הוא מופנה לצד אחר... אז... איך הוא אמור
לאוורר?

ואז אמאל'ה מידי פעם מבקשת הפסקה מהמאוורר כי גם לה הוא
מפריע.
מסכן המאוורר, מפריע לכולם ואין עוזר.
מיודעתנו מפסיקה את פעולת המאורר לבקשתה של אותה אמאל'ה, ללא
שאלות ומענות.
היא ביקשה וההיא מפסיקה.
על אותו משקל ביקשה היא מיד ימין לעשות הפסקה עם המפזר.
ואז הייתה התנפלות מוחצת על אותה עובדת: למה אני צריכה לסבול,
כדי שלך יהיה טוב...
לזה אפילו לטובי המומחים אין תשובה.
ומיודעתנו פשוט התפרצה גם היא ובקול מדוד אמרה כמה מילים ואת
משפט המחץ: כשהיית בחופש היה כל כך טוב פה. (המפזר לא פעל ולא
לקח את חמצן החדר... והמזגן על 22 מעלות ואסור לגעת בו, כי מי
שיגע בו יפוטר).
צרחה יד ימין על מיודעתנו ואמרה: זה לא יעבור לך בשתיקה...

שלחה יד ימין מייל לאחראית, ויזמה שיחה דחופה למיודעתנו לקבלת
"נו, נו,נו"... והאחראית כולה צהלה ושמחה ברצון רב נרתמה
למשימה.

המנהל חזר על דבריו שהוא אינו רוצה לשמוע לא על מזגן ולא על
מפזר חום, ולא על קור ולא על חום.
מיודעתנו השכילה לומר שלא היא יזמה את השיחה, אלא ההיא..
נזעקה האחראית ושאלה: מאיפה את יודעת... (חח... על ראש הגנב
בוער הכובע... היא שותקת תמיד בשיחות נזיפה, מתחבאת מאחורי
שתיקה מניפולטיבית, ופתאום התעוררה..)
אני שמעתי... אמרה מיודעתנו.
האחראית שתקה... ולא יספה.
ושוב נשמעו האיומים, ושוב הצעקות.
ומי שעוד פעם...ושוב... יפוטר...
יד ימין חגגה בניצחונה, ומיודעתנו התביישה בקלונה.

כשכלו כל הקיצין הלכה מיודעתנו במצוקתה כי רבה, לחפש בד
לווילון אוטם שמש.
שילמה 130 שקל מכספה, והביאה אותו למחרת לחדר העבודה.
היא פחדה, ולבה רעד, לחץ דמה עלה... אבל מה לעשות והשמש קודחת
בפדחתה? כל יום חוזרת מעורפלת לביתה, בשבתות אין היא יכולה
להרים ראש.
הבינה היא שמכת חום מקבלת כל יום.
ומתוך שכך ללא ספקות אך עם הרבה חששות הביאה את בד הווילון.
אמרה היא לאחראית, וביקשה ממנה עזרה לתלות אותו על הבד הקשיח
והשקוף.
"יש מונים לעשות, וזה יותר חשוב..." אמרה בקשיחות האחראית
"טוב, נחכה לצהריים שתגיע השמש... ואז... נראה..." אמרה
מיודעתנו מתוך רצון להבנה ולשיתוף פעולה.
הגיעה שעת הצהריים העבודה בשיאה. צריך לגמור המלאכה.
אבל מה לעשות ואין פה "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון"?
לקחה מיודעתנו סולמון קטנון שיש בנמצא, והצמידה באטבים את הבד
לווילון הקשיח שלא אוטם את קרני השמש.
ווילון אוטם השמש עושה פעולתו, מגשים את ייעודו.
האסטתיקה רחוקה מהתליה כרחוק מזרח ממערב.
אבל השמש כבר לא קודחת. המוח לא מעורפל.
וראה זה פלא, גם העייפות הנוראה עברה.

היא חזרה מהפסקת האוכל, וליבה פועם במהירות. ידעה שמעשה
הנבלה לא יעבור בשתיקה.
אחת העובדות, הרועמת, ניגשת ושואלת בקול מתרפס: בריסטול שחור
אם תדביקי על החלון לא יעזור?"
"לא" אומרת מיודעתנו, "לא יעזור".
חוזרת למקומה אותה רועמת, ומיודעתנו מרגישה שמשהו קרה.

בשעת ההפסקה שלה, המנהל נכנס והזדעזע. שאל מה קרה.
ואמרו לו.
מיודעתנו עם דפיקות לב, איך העזה לקלקל את האווירה, את
האסטתיקה
ואת השקט המדומה של המחלקה.
כי מחלקה זו, כמו מחלקה סגורה בבית משוגעים. יש אחות מרשעת
היא האחראית, שתכה בראש כל אחד שנדמה לה שהורם יתר על המידה.
וכך משיגה היא "שקט תעשייתי" כהגדרתה.
והנה יש פה אחת, שמפירה את כל חוקיה של האחראית, וזה כבר לא
יכול לעבור בשתיקה.
אבל מה לעשות, הבינה פתאום מיודעתנו, מה לעשות שאיש לא שעה
לבקשתה לעזרה?
הלכה היא לביתה ברגשות מעורבים... עד... עד ששוחחה עם אמאל'ה
שחזרה מחופשת הלידה.
וזו אמרה: "זה מזעזע, אבל אולי עכשיו הם יתעוררו".
הוקל למיודעתנו, ונהפכו היוצרות.
עכשיו הבינה היא למה איש לא אומר לה דבר.
והרי המנהל כבר אמר שלא רוצה לשמוע לא מחום ולא מקור, ולא
מכלום.
והנה באה פרגית, יצירתית, שאמרה לעצמה בתמימות: אם אין אני לי,
מי לי.
עשתה מעשה, והוא גרוע לסביבה... אבל ראשה לא כואב, ולא
מעורפל.

היא עשתה מעשה, סובבה את חרב הפיפיות לעברם של האחראית
והמנהל.
ועכשיו היא מבינה את פשר השתיקה.
לא יגידו לה דבר. והשתיקה תימשך עד שאיש התחזוקה
יועיל בטובו לבוא לדפוק שני מסמרים ולהצמיד את הווילון לקיר,
מתחת לאותו בד קשיח דקורטיבי, אך את יעודו הוא לא ממלא.

וכך הפכה מיודעתנו התמימה, ביצירתיותה, וגרמה לאחראית ולמנהל
לבלוע את לשונם ולאכול את עצמם.
כי המראה ממש מזעזע... כמו סדין כהה תלוי על בד אחר, והוא כמו
בד אדום לפני שור זועם.
אך פה השור חייב לשחק את חוקי המשחק של עצמו, כי הוא סתם את
פיו במו ידיו.

צוחק מי שצוחק אחרון.

עילה לפיטורין? שאלה מיודעתנו את אמאל'ה החמודה.
לא נראה לי... ענתה היא כתשובה.

והנה יומיים עברו, המוח פועל, אינו מעורפל, גם העייפות חלפה
לה
כאילו לא היו דברים מעולם.

וכך נגלית ערוותם של "מנהלים".