קצר, חריף, כפול. כך היה מזמין בכל פעם
כשהיה מתיישב בבית הקפה.
מוסיף סוכרזית משקית אותה היה פותח
בתנועות מהירות באצבעותיו השמנמנות.
בתענוג אסור עליו היה סוחף את הקצף
כפית אחר כפית לפיו, לוקק, עד שהיה מתגלה
הנוזל השחור אותו היה לוגם בלגימות קטנות
מהירות מרוכזות . מתענג.

אחר כך היה מתפנה להתבונן ביושבים ליד,
קורא עיתון, לפעמים כריך קטן.
כמעט מדי יום הגיע לשם, כבר למדו להכירו
ומקומו המועדף נשמר, בדרך כלל.

צורות רבות הועלו על פני הקצף שלגמתי איתו.
הראשון היה הלב המפורסם שהוכן בידי
מלצר חד עין  והוגש בחיוך.
איך יכול היה לדעת חשבתי נבוכה.

שתיתי קפה ממקומות רחוקים,
בשמות אקזוטיים כמעט כמו הסיפורים  שלו.

קפה קצר, ארוך, מר.
חלב מוקצף, חלב ליד,
כוס גבוהה, מעוטרת, קטנה עם לוגו,
חרסינה, זכוכית עם ידית.
הקשבתי לכל מילות הקסם מעוצבות ביד אומן,
לשקרים אבודים, לסיפורים
להבטחות שאפשר לתת רק באורות מעומעמים
בשולחן לשניים  tete a tete
מחול לתנועות ידועות, מוכרות.

הוא תמיד הזמין, מוביל, עד שהחלטתי להזמין. הפוך.