בואו נחשוב רגע יחד, ואני מתכוונת באמת נאמץ מוחנו למחשבה, כמה
רחוק אנחנו מוכנים ללכת, כמה רחוק אנחנו מוכנים להישלח.
על פסי הרכבת אני שוכבת וסופרת עננות אבק מהולות בריח של קיץ
אינסופי אך הרכבת לא באה, בתחנה ישנה היא עצרה וקרון יום השבת
מושך אותה אחורה מצחקק ברשעות ואומר "עד כאן יפתי, עד כאן".
נדמה כי ישנתי שניות ספורות, שניות שנמתחו לשנים ודורות ואיתן
גם שריר הצוואר שלי שדואב עליו הברזל הקר של המסילה שתחילתה
באופק וסופה בשמיים, מעבר לימים וחופים, מעבר לימים ושעות.
שריקה מרוחקת, זעקה לעזרה, אאסוף בכפות ידי את שאריות האנוש
שדמעותיי לא הותירו ואשאג גם אני "האין מי שישמע? האין מי
שאכפת לו? האין מי שרוצה בטובה ורואה את הרוע? האין מי שיקום?"
ורק הדים יענו לי, בנות קול ימלאו אותי כמו אהוב שעזב וכמה
אהבתי אותו אלוהים כמה שנאתי קליפה שהותיר, כולנו קליפות
ששרועות על ענף מתחננות לעובר ושב שיקלפנו, שיפצע בנו עד זוב
דם כך נדע לפחות שעודנו רוצים משהו כלל גם אם לא מלאנו תפקיד
זה לאחר ובחרנו להפנות עורף וגב לאותם ההדים. חושבת אני
ששכחתי, חושבת אני שנשכחתי, חושבת אני שבחרתי בכך. כולנו
קורבנות בחירותנו הכוזבות שנבעו מייצרים לא נשלטים שרק התעלו
ברשעותם על סיבות קיומם ולכן התפללנו לזה שלמעלה, בכינו למי
שתחתנו נמצא, ונותרנו אילמים כשבידנו נשאר רק צל של מחר. היכן
אני בכלל? הן שמיים הם שמיים כאן וגם כאן ואנוש הוא אנוש גם שם
וגם שם והולכנו שולל להאמין שיש יופי בסתרים הללו והלכנו
כעיוורים אחריהם והבאים אחרינו ישלמו על המשגה כי אנחנו לא
נודה באמת גם אם תהיה מפתח גן עדן, הולכתי שולל בידי העבר
לחשוב שהוא טוב ושיש לשחזרו ולכן בודדת אני, כן, בודדה עד מאוד
כי כל אחד בחר לעצמו פינתו והקיף עצמו בגדר תיל וכך הוא ציפה
שמי שירצה בכך מספיק יעבור גם מכשולי מציאות ויגיע אליו ואין
איש שמגיע אלי, אף לא הרכבת שלי. רוצה אני לחזור לישון, הן
בשינה הכל קל כל כך, הכל רגוע, שם אין אצבע מאשימה אותי על
שנטשתי, על שבחרתי בכל הדרכים הלא נכונות ופסעתי בכל השבילים
שבבוצם שקעתי, ושם כל רע וידיד ומכר וקרוב עומדים מסביבי כחומה
אנושית ועוטפים וחונקים כך שכשאתעורר אהיה חייבת לברוח למחוזות
חדשים ולמרחבים הפתוחים, האין כולנו בבריחה מתמדת?
מה עושים כשנגמרות הדרכים? מה עושים כשאין לאן יותר לברוח?
חוזרים?
עוצרים במקום?
מולי על בימה של דשא עומדת ילדה קטנה, הילדה שהייתי, אוחזת
בידה ספר כרוך בעור אדם שותת דם, מכיל בו זכר קץ כל הימים, יום
הדין שלי, של האדם שלעולם לא אהיה, והיא קורעת את עלי הספר ואש
אין בעינה וכשמסיימת מושיטה לי יד שאקום ממקום מרבצי ולוחשת לי
ברוך "עד כאן יפתי, עד כאן".